הפרעה דו קוטבית

הניסוח של השאלה שלך מכיל סתירה; אם בן אדם ס-ו-ב-ל מהפרעה דו-קטבית, אז כיצד הוא יכול לנהל אורח חיים תקין?? במה מתבטא הסבל?

בכל אופן, נראה לי שהכוונה בשאלתך היא כלפי בן-אדם שאובחן במאניה-דיפרסיה.

התשובה היא בהחלט כן.

אני אובחני בין היתר במאניה-דיפרסיה (מאוחר יותר שינו לי את האיבחון לסכיזו-אפקטיב), והתפקוד שלי תקין לחלוטין.

האם אתה מטופל בכדורים?

ראיתי שהכדורים עושים לי יותר נזק מאשר תועלת. תופעת הלוואי של עייפות קשה מאד של התרופות האנטי-פסיכוטיות גרמה לי להחליט להפסיק את התרופות האלה.

אגב, בעיקרון, חולי מאניה-דיפרסיה מקבלים חייצבי מצב רוח (דפלפט או טגרטול או לתיום וכיו"ב), והם אולי קצת מרדימים, אבל אפשר לחיות עם זה. רוב התרופות האלה הן במקור ניתנות לחולי אפילפסיה.

לפעמים נותנים לחולי מאניה-דיפרסיה גם תרופות אנטי-פסיכוטיות כנגד הפאזה המאנית.

הייתי לוקח גם מייצב מצב רוח (טגרטול), אבל הפסקתי אותו, אחרי שהשתכנעתי, שאין לי יותר שום בעיות.

ישנם אנשים שהתרופות מועילות להם. ראה למשל את סיפורו של "דג שקט" באתר "סיפור נפש", אבל לי זה מזיק יותר מאשר מועיל.

אני קוראת את התגובות שלך בפורום והבנתי שאושפזת מספר פעמים, האבחנות שניתנו לך השתנו וכי כיום אינך מטופל בתרופות ומנהל אורח חיים תקין.

סגנון התגובה שבה אתה מציע לשואל להבחין בין הבעיה ממנה הוא סובל (ורוב השואלים פה מאוד סובלים) לבין האבחנה שניתנה לו ע"י המערכת הוא לדעתי מבלבל.

מקובל לכנות ולדבר על בעיות נפשיות במונחים שהמערכת הפסיכיאטרית הגדירה ומופיעים בלקסיקון הפסיכיאטרי. זה לא אומר שאי אפשר להתייחס באופן ביקורתי להגדרות הללו ולהבין שהמערכת עשויה לטעות.

יתכן מאוד שבמקרה שלך המערכת טעתה. יתכן גם שמצבים כמו פסיכוזה או דיכאון הם ברי תיקון, או שניתן להחלים מהם.

כל זה לא משנה את העובדה שלעיתים אנשים שנמצאים במצוקה קשה יכולים להפיק תועלת רבה מהתרופות - אפילו רק לפרק זמן קצר.

לדעתי אתה נוהג בחוסר אחריות כשאתה מספר שוב ושוב על כך שניתן לתפקד ללא כדורים. מי שסובל ממניה דיפרסיה יכול להיות מטופל במייצבים ונוגדי דיכאון ולא לסבול מהתופעות שאתה מתאר. אני מכירה כמה אנשים שסובלים מהבעיה ולא קיבלו מעולם נוגדי פסיכוזה. התרופות הללו מאוד-מאוד עוזרות. כמובן שאני מדברת מניסיון.

מציעה לך לקבל את זה שמה שקרה לך לא חייב להיות רלוונטי לכל מי שמתייעץ בפורום הזה.

וחוץ מזה, אינני מתעלם מהעובדה שיש אנשים שהתרופות עוזרות להם. ציינתי במפורש את סיפורו של "דג שקט" באתר "סיפור נפש".

הכל יכול לקרות, אבל אם יש לך היסטוריה של הפרעה דו קוטבית מרבית הפסיכיאטרים ימליצו לך לא לסכן את היציבות שהשגת וכן לקחת תרופות. בסופו של דבר זו החלטה שלך, פסיכיאטריה זה לא בדיוק מדע, אי אפשר באמת לנבא מה יקרה לך מבחינה נפשית בעתיד.

אולי תוכל לעבוד ולתפקד לנצח ואולי בשלב זה או אחר תיפול לדיכאון שאין לדעת כמה זמן ימשך - או שתעבור אפיזודה מאנית שתבלגן לך את החיים. אתה מחליט אם לקחת את הסיכון.