חבר בדכאון משמעותי

הוא כן הולך לפסיכולוג מזה כחודש וחצי, אבל בינתיים אין שום שיפור. איכשהו יש לי תחושה שאם הוא לא יגע בשורש הבעיה - כשהתחושה שלי (אם כי אני בהחלט לא רופא) היא ששורש הבעיה נמצא במחסור בנוירוטרנסימטרים במוח - הוא לא יצליח לפתור אותה. ולכן, אני בספק גדול אם טיפול פסיכותראפי, או כל טיפול אחר שמתבסס על דיבור בלבד (או דברים דומים), יוכל לעזור לו. בכל אופן - חודש וחצי אצל פסיכולוג פרטי ואין כל שיפור.

הוא עצוב, עצוב, עצוב. הוא מגיע לפעמים לבכי. קשה לי לראות בן אדם כל-כך מקסים וכל-כך טוב שסובל כל-כך. ומצד שני: לא נראה שהוא ממש מוכן לעזור לעצמו. אמרתי לו שאם הייתי יכול הייתי פותח לו את הפה וזורק פנימה כדור נגד דיכאון. כי הוא במצב פרדוקסלי: רוצה לצאת מהדיכאון, אבל חלק מהבעיה (כפי שזה נראה לי) היא שהוא לא מוכן לעשות צעדים שהם לא פשוטים עבורו, אבל כאלה שיכולים לגרום לכך שיצא מהדכאון.

מדובר בבחור צעיר, במיטב שנותיו - ושוב, אדם שפשוט לא מגיע לו לסבול, בטח שלא ככה. אני פשוט תוהה: מה עושים?

שלום ארז.

קודם כל, אני רוצה לומר לך שאני מאד מעריך את האיכפתיות שלך :-).

אני רופא, אבל יש לי נסיון אישי מאד לא פשוט עם תרופות פסיכיאטריות.

הבעיה שהייתה לי לא הייתה דיכאונית אלא מאנית, ובגללה התאשפזתי בכפיה.

אני חושב שכדאי שתדע שלתרופות הפסיכיאטריות ישנן תופעות לוואי קשות. תופעת הלוואי שהכי הפריעה לי היא עייפות חזקה. זו אמנם תופעת לוואי של תרופות אנטי-פסיכוטיות, ועד כמה שידוע לי זו תופעה שאיננה שכיחה בתרופות אנטי-דיכאוניות.בכל אופן גם לתרופות אנטי-דיכאוניות שינן תופעות לוואי, ראיתי בפורום שהרבה מאד מטופלים מנתלוננים על ירידה בתפקוד המיני.

אני רוצה לומר שאני די סקפטי לגבי התיאוריה של חוסר איזון כימי במח.
אמנם, ניתן לראות שתרופות אנטי-פסיכוטיות חוסמות דופאמין, וזה אכן מרגיע אנשים שנמצאים במצב פסיכוטי. אבל ישנם הרבה אנשים שיש להם הפרשה מוגברת של דופאמין, וההתנהגות שלהם תקינה, והם אינם נחשבים לחולי נפש.

בהחלט יכול להיות שחוסר האיזון הכימי בא כתוצאה מבעיה רגשית, וזו אינה בעיה בפני עצמה. אני הפסקתי את התרופות בגלל תופעות הלוואי הקשות שלהן, וזה יהיה בהחלט מעניין לבדוק האם יש לי כעת הפרשה מוגברת של דופאמין.

אני מאמין שהדברים נכונים גם לגבי דיכאון, ועיקר הבעיה היא רגשית ופסיכותרפיה יכולה לעזור יותר מאשר תרופות, אבל אין לי שום התנגדות עקרונית. אם התרופות עוזרות יותר ותופעות הלוואי שלהן לא מפריעות - אז בהחלט ניתן להיעזר בתרופות.

אני מאחל לך ולחברך הצלחה וכל טוב.

קודם כל, שמוליק, תודה על התשובה שלך. אני כן חושב שאתה טועה בהרבה מהדברים שאמרת - בין היתר כי אני בעצמי חולה בפיברומיאלגיה ולוקח כבר מספר שנים תרופה שהיא במקור נוגדת דיכאון (אמנם מסוג SNRI ולא SSRI - התרופה נקראת סימבלטה), ובעבר אפילו לקחתי תרופה מהסוג הישן נגד דיכאון - אלטרול (ממשפחת נוגדי הדיכאון הטריציקליים - משפחה שלמיטב ידיעתי יש לה פרופיל תופעות לוואי בעייתי יותר מאשר נוגדי הדיכאון החדשים יותר, ממשפחות ה-SSRI וה-SNRI) - ולמרות זאת לא חוויתי שום תופעת לוואי. בכל אופן - אולי נדמה לי שעדיף להיות קצת עייף, ולפגוע קצת בחשק המיני, מאשר להרגיש שהחיים האלה לא שווים כלום, שאין תקווה, שאתה מעמסה עצומה על אחרים, ושאף אחד, כולל אתה עצמך, לא יכול לעזור לך.
אגב - למיטב ידיעתי לתרופות פסיכיאטריות רבות, שאינן מסוג התרופות נוגדות הדיכאון, יש בד"כ פרופיל תופעות לוואי הרבה הרבה יותר בעייתי מאשר לתרופות נוגדות דיכאון (SSRIs, SNRIs ואפילו טריציקליים).

על כן - אשמח מאוד לתשובה מהרופאים בפורום. זה נושא מאוד חשוב - הבן-אדם פשוט סובל ונמצא כרגע במבוי סתום.

שלום, ארז.
תרופות נוגדות דכאון מהדור החדש בין אם הם SSRI או SNRI הינן תרופות בטוחות מאוד לשימוש עם פרופיל ת. לוואי מצומצם וסביר. מיליוני בני-אדם נוטלים אותם מידי יום ללא סכנה והן בטוחות בהרבה מהרבה תרופות כרוניות מוכרות.
אני מציע לפנות קודם כל להערכה מקצועית אצל פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער או לפסיכול ולהתקדם יחד עם הטיפול.