עזרה

בעקבות דכאונות שהייתי שרויה בהם זה יצא "שהתחמקתי" מלעשות את מטלות הבית אבל כשיכולתי כן הייתי שוטפת כלים בעיקר.
בעקבות מקרה שעברתי בגיל 12, כשפגעתי בעין של הילדה של השכנה, אימי הכריחה אותי ללכת ולהבהיר מה קרה לאימא של הילדה, החוויה הייתה נורא טראומתית שבאותו בית הייתה משפחתה של הילדה שהאשימה אותי ואני זוכרת איך רעדתי ופחדתי עד אין סוף. לאחר חודש התחלתי לסבול מבעיות בבטן ומאז אותן בעיות ממשיכות. האם הכעס שלי על אימי לא מוצדק בזה שהיא הכריחה אותי ללכת לבית השכנה ולהבהיר את מה שקרה? הסברתי לה שזה נעשה בטעות ומעולם לא התכוונתי לפגוע בעין של הילדה אבל היא לחצה עליי ללכת. בעקבות הסימפטומים של IBS במהלך השנים התחלתי לפחד ללכת לשרותים, אימי תמיד הייתה צוחקת עליי ומקניטה אותי זה הגיע למצב כזה שלא הייתי הולכת לשרותים ובדיעבד אני מבינה איזה נזק עוד יותר גרמתי לבטן.
אני בשנות העשרים לחיי, איני ילדה אבל כן זה נורא נורא מעליב ודורס כשזה בא ממישהו שבעצם אמור לתמוך ולגונן. כשהייתי הולכת לשרותים היא הייתה מנמיכה את הטלוויזיה וזה גרם לי להרגיש בפניקה ללכת לשרותים. סבלתי מעצירות קשה, התחלתי לעשות תרגילי התעמלות ובאחד התרגילים מהחשש שאני לא אצליח "להתרוקן" נפגעתי בצווארי מה שהחמיר את תופעות ה IBS. בטלפון כשהייתה מתקשרת אליי היא הייתה פוגעת בי ומעליבה אותי וזה היה אחר ביקור רפואי שהפיל אותי לקרשים תתארו לעצמכם שזה היה הרגע ששבר את גב הגמל. זאת אומרת כל עוד "שהייתי ביחסים טובים איתה" היא המשיכה להתעלל בי נפשית, היה לה תענוג מלהעליב אותי בבעיות בטן שאין באפשרותי לשלוט. ועכשיו היא -זאת- מלינה על היחס שלי אליה, אני לא רוצה שום קשר אליה, אני לא רוצה לדבר איתה, וגם לא עונה לה שהיא מדברת אליי ועוד היא כועסת. האם היא שכחה את ההעלבות הדורסניות שלה כלפיי? האם הכעס שלי לא מוצדק? האם הכעס שלי לא מוצדק אחרי זה שהביאה אותי לסבול מבעיות רפואיות? אשמח לדעת מה אתם חושבים