מחכה לתגובה

לא ברור לי..
נסו שוב..

העלתי מכתב אישי לחברה טובה לשעבר אשר כיום מתעסקת לצערי בתחום הטיפול. לפני כשנה בבקשת אימי היא הפעילה קשרים והשתמשה בשקרים ופנתה לאביה מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר בועז לב על מנת שיורה לפסיכיאטר בביה"ח לבריאות הנפש להוציא לי צו אישפוז בכפייה. מצבי אומנם היה לא טוב אך לא הייתי מסוכנת כלל לעצמי או לסביבה. מה שפוגע בי קשות זה עצם העובדה שאותה חברה לא הייתה עימי בקשר בתקופה הלא טובה שלי וכמובן שגם אביה לא ראה אותי על מנת לשפוט את מצבי. אוסיף ואציין שבאותו בוקר ראיתי פסיכיטאר אחר שלא ראה לנכון לאשפז אותי בכפייה כמו גם 2 פסיכיאטרים נוספים שראו אותי באותה תקופה ולא ראו לנכון לאשפז אותי בכפייה. אני בטראומה מהאישפוז שנכפה עליי ופגועה קשות לגלות שחברה שאמורה להיות טובה מעורבת בכך ונכון יותר גרמה לכך. ידוע לך מה אוכל לעשות בנידון?

שלום לך נועה
הרצון שלנו לנבור בעבר ולנסות לשנות אותו הוא בעוכרינו..זה פשוט בזבוז אנרגיה מיתר..
תנסי לראות מה טוב יצא לך מהאישפוז ואיך את מונעת אישפוז חוזר בעתיד..
הצמדי לטיפול בקהילה שימרי על נפשך והרגישי טוב..אז אף אחד לא יוכל לאשפזך בכפייה..

ראשית, תודה!
אני יודעת שלפעמים עדיף לשחרר את העבר ולהסתכל קדימה לעבר העתיד, האידאל הוא להתמקד בהווה. כרגע בהווה האירוע שקרה מאחורי גבי לא נותן לי מנוח. אני מטפלת בעצמי מכל כיוון אפשרי: עובדת שיקום, מטפלת, פסיכיאטר וכל מה שנדרש ממני על מנת להיות בריאה.
ברמה האישית אני מאוד פגועה ומתוסכלת לנוכח האכזבה, ההרגשה היא ברמה המטאפורית שתקעו לי סכין בגב. כיום, אני עוד מרגישה כיצד הסביבה שמה לי רגלים בדרכי ומונעת ממני להתקדם ולהגשים את עצמי, מעבר לכך הטראומה שחוויתי באשפוז צפה על פני השטח ומכניסה אותי חזרה למצב של פחד שבו אני מרגישה כל הזמן שאני צריכה להגן על עצמי. לכן אני חושבת שאולי כדאי שאפנה לרשויות המתאימות.
מעבר לכך ברמת הכלל, קשה לי לתאר את מאות האנשים שסובלים כמוני וסבלו כמוני באישפוזים בכפייה. היחס שם לא אנושי וזה עוד בלשון המעטה. אני חוקרת את הנושא ולדעתי זה חסר היגיון להתנהג כמו שהתנהגו אליי ואל רבים כמוני "במרכזי בריאות הנפש". מה אוכל לעשות על מנת להפסיק את הסבל???
ואחזור ואדגיש שאני נוטלת את התרופות שנותנים לי, מטפלת בעצמי בטיפולים פסיכולוגים ובשיקום מקצועי.
לגבי השחיתות, לדעתי מנכ"ל משרד הבריאות (אבא של חברתי "הטובה" לשעבר לא היה צריך להתערב באישפוז שלי. באותו בוקר ראה אותי פסיכיאטר והמליץ על טיפול מסוג אחר, הוא לא המליץ על אישפוז בכפייה. הפסיכיאטרית שראתה אותי ביקשה ממני להמתין, בזמן ההמתנה אימי הפעילה את קשריה והגיעיה לחברתי אשר הפעילה שיקול דעת לקוי וביקשה מאביה עזרה. לא חברתי ראתה אותי ולא אביה אז באיזו זכות הם התערבו?
אני באמת רוצה להניח לעבר ולא להתעסק בדברים שלא עושים לי טוב, אשמח אם תוכל לתת לי הכוונה בתהליך.

שלום.

לא ברור לי אם מדובר באותה אחת שפתחה שאת הדיון שכינתה את עצמה "נועה" ועכשיו מכנה את עצמה "יפית" או שמדובר בדמויות שונות, אבל זה לא העיקר ולא אסתה מהנושא.

אני עברתי ארבעה אישפוזים, ורק על האחרון ניתן לומר שהוא היה בהסכמה מלאה.

גם לי יש הרבה מאד טענות ומענות כנגד שירותי בריאות הנפש. אף על פי שאני מסכים שהאישפוזים שהיו לי בכפייה היו מוצדקים, עדיין ישנם הבה מאד טענות כנגד החברה שאפשר בהחלט לומר ששמונים אחוז מההתדרדרות במצבי היה באמשתה.

אני בהחלט מבין את תחושות הזעם ותסכול.

אני חושב שהיכולת להתנקם מאד מאד מוגבלת. אני בהחלט מסכים עם הרופא שצריך להסתכל קדימה, אבל מדי פעם מותר לחשוב קצת על העבר, ולכן מותר וזה אפילו טוב לזעוק על העוול שנעשה.

אני חושב שאת צריכה להיות גאה בעצמך בהתמודדות, וללעוג לכל הטיפשים שמסתכלים על מי שהתאשפז בתור משהו לא לגיטימי, בעתיד האמת תצא לאור.

כל טוב.
שמוליק.

אנחנו בסל הכל שפני נסיונות...
ראית את הסרט "קן הקוקיה"?
יש גם הצגה מעולה בנושא.
בכל מקרה, לעולם לא נוכל לדעת מה היה קורה ללא האישפוז בכפייה שנעה בצורה אלימה וברברית. בנוסף האחים והרופאים שם איבדו צלם אנוש. ואני מדברת מניסיון הן מהצד המתאשפז והן מצד המתנד בגופים אילו.
אוסיף ואספר שבמדינות רווחה אופן האישפוז הוא שונה, לא פוגעים בזכויות האדם!
ופה במדינה המושחתת שלנו שכחו איך להתנהג.
הטירוף קיים בכולם, כל אחד מאיתנו עלול להגיע לאישפוז בחייו הן בביה"ח לבריאות הנפש והן בביה"ח ציבורי או פרטי, הטיפול הוא זוועה הן מההיבט הפיזי והן מההיבט הנפשי. לצערי חוויתי אישפוזים בגין בעיות בריאות גם בביתי חולים רגילים וגם שם הזדעזתי ממה שקרה לצוות הרפואי... עומס במערכת ... כוח אדם דל ולא איכותי... זו לא בעיה שלנו החולים.
אני עוד עסוקה בעבר כי הטראומה שלי בעיצומה ועל מנת לשחרר את העבר יש להתמודד עימו ולא להדחיק. בשנה האחרונה "בזכות" תרופות הפלא הדחקתי ובריאותיית נהייתי חולה עוד יותר. התרופות דפקו לי את כל מערכת העיכול: קיבה, מעיים ולבלב! עצה שלי תחשבו פעמיים לפני שאתם סומכים על רופאים, הקפידו לבחור אותם היטב ולחקור בעצמכם מה מכניסים לכם לגוף! תודה לאל אני עברתי היום לרפואה הטבעית ולאט לאט מצבי משתפר... אבל אני לא אשכח ולא אסלח על העוול, עוגמת הנפש והוצאת הדיבה שביה"ח לבריאות הנפש בישראל גרמו לי.
שבוע טוב
והעיקר שנהיה בריאים!

זה מקרה מוכר לך?
תעשה חסד עם אנשים שזקוקים באמת לעזרה לא חסרים כאלה.
אולי תעזור לעמותת מג"ן?
תעשה סדר בביה"ח לבריאות הנפש?
תתרום לבית השנטי?
לאלסם?
למרכזים והוסטלים לחסרי דיור
לא חסר ארגונים ואנשים לעזור להם.
לפני שנה ניסו לעשות פה צדק חברתי... למה כלום לא קרה?
הלוואי שתשתמש בכוח שלך בתבונה.
והעיקר הבריאות:)

מישהו מכיר את העמותה?

שלום יפית.

אני מכיר קצת את העמותה הזו...

אחרי שהחלטתי להפסיק את התרופות וראיתי שזה בדיוק מה שעזר לי לחזור לתיפקוד תקין, רציתי לתרום את תרומתי לחברה ולצאת כנגד התרופות.

משתקמים שנמצאים במסגרות כמו דיור מוגן או הוסטלים מחויבבים ליטול תרופות על פי המלצת הרופא המטפל, וזה תנאי הכרחי לקבלתם למסגרת השיקום. בהוסטלים הצוות נותן את התרופות. בדיור מוגן אין בדרך כלל פיקוח, אבל זהו תנאי יסודי בהסכם השכירות של קבלה למסגרת. אף אחד אינו חייב להיכנס למסגרת שיקום, אבל אחרי אישפוז שדוחפים למשתקמים תרופות שמחלישות אותם - לא ניתן להיות עצמאיים, ואם אין אפשרות לחזור למשפחה - הסכויים להשתקם אפסיים.

הם מתעסקים בעיקר בהפרת זכויות המתבטאות באישפזים כפויים שאינם מוצדקים, קשירות מעל לרקי הזמן המותרים על פי החוק וכיו"ב.

הם תומכים בשימוש מתון יותר בתרופות פסיכיאטריות, אבל זה לא תחום ההתעסקות שלהם.

מכיון שאין לי טענות כנגד עצם האישפוזים הכפויים שעברתי, ועיקר טענותיי הם כנגד התרופות, ולדעתי, זה הכשל הגדול של שירותי בריאות הנפש, לא מצאתי בהם שום עניין.

כל טוב,
שמוליק.