סיום קיצוני ופתאומי לטיפול

שלום, הגעתי לטיפול אחרי הרבה מאד התלבטויות ושנים של המנעות מכך.(מרב פחד מ"טיפול"). ככל הנראה יש לי פוסט טראומה מורכבת ומתמשכת.(להבדיל מטראומה על רקע ארוע בודד. אצלי- זה על רקע חיי מהילדות-בגרות וכ'ו).- יש לי גם מה שמכנים"חרדת נטישה". נדדתי בין מטפלים שונים-פגישות הכרות,כאשר לא רציתי אף אחד. עד שהגעתי לפסיכולוגית שלי כיום. כבר בפגישה הראשונה,ומייד לאחר הפגישה השנייה- ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי כ"כ הרבה זמן. לאט לאט, התפתח ביננו קשר מאד מאד חזק ומאד מיוחד. ואף יוצא דופן במובנים מסויימים. (אני יודעת עליה הרבה, בלי שהתכוונה לכך.זה פשוט משהו שקרה, ובנה גם אמון בינינו, אבל כנראה שזה גם מזיק- עכשיו). בסה"כ אני אצלה בטיפול כשנה וחמישה חודשים. כרגע, אני אבודה. בצורה שאין לי אפילו מילים שיתארו את עוצמת חוסר האונים, הפחד, האימה, הייאוש והדכאון שאוחזים בי כבר שבוע ולא מרפים.
אנסה להסביר מה קרה: היא בהריון.(באופן די פתאומי ולא צפוי). היא הודיעה לי שאמורה ללדת בסוף נובמבר ולצאת לחופשת לידה של 3 חודשים-בהם לא יתקיים טיפול או קשר בשום צורה שהיא. מעבר לזה,הבעייה הגדולה באמת:היא אמורה לעזוב את הארץ 4 חודשים לאחר חזרתה מחופשת הלידה. אני היחידה מהמטופלים שמודעת לעובדה זאת, וזה רק בגלל הקשר המיוחד הזה ביננו. (עוד פרט "שנחשף" בגלל אופי הקשר ביני לבינה במהלך הטיפול). הידיעה הזאת עכשיו וחווהיא קללה עבורי. לולא ידעתי-אני בטוחה שלא הייתי מגיבה ככה. בהתחלה-דיברנו על זה. רציתי כבר לעזוב- באינסטינקט ראשון. אך היא אמרה שכדאי שנמשיך. ושהיא תחזור וכ'ו. ושייתכן גם שבגלל הלידה נסיעתה תדחה בשנה- ל2014יוני. במקוםיוני 2013. אבל- לאור תגובתי הקיצונית, היא עכשיו אמרה שכדאי שנפרד בעוד 5 חודשים- כשתצא לחופשת הלידה. כי כרגע אין לה שום יכולת להבטיח אם היא תשאר בסוף בארץ, או תעזוב לחו"ל. היא תדע זאת רק בהמשך. היא גם אמרה שאם ההריון יסתיים לא טוב מסיבה כלשהי ( וזה משהו שקרה לה פעם-לפני פחות משנה. ושוב- גם אז, רק אני ידעתי. בגלל הקשר המיוחד ביננו. רק שאז הטיפול נמשך לאחר העדרות של בסה"כ שבוע מצידה. כי זה היה גם שלב מאד מאד מוקדם בהריון),ולא יהיה תינוק, אז היא כן תעזוב לחו"ל כמתוכנן. -3 חודשים לאחר חזרתה מחופשת הלידה. הקשר כרגע ביננו מאופיין בסמסים, מיילים, וכעת- גם שיחות טלפון רבות. הגבולות הטשטשו. אני מרגישה פגועה מאד, בלי אמון, ובלי תקווה. ( היא- אולי כועסת עלי, אולי מאוכזבת..). אני הולכת לישון בוכה, וקמה בבהלה ממלמלת את שמה: "אין לי יותר את ***-שמה. מה עושים?? לראות מישהי כ"כ אהובה שהייתה מקור התקווה שלי לשינוי בחיים, שהייתה אשת הסוד שלי, ולדעת "שפוף" בנובמבר לא אראה אותה שוב לעולם. מאז שהיא סיפרה לי-לפני 10 ימים הפגישות מתנהלות רק סביב זה. אני לא מדברת על שום דבר אחר שקורה לי בחיי, ועל הבעיות שלי. כי זאת כרגע הבעייה שהכי הכי מציקה לי. מה לעשות? למי לפנות? אני חסרת אונים.