לא יכולה להמשיך ככה

באותו הזמן גם נכנסתי למערכת יחסים רצינית, בעלי, שהיה רק חבר באותה התקופה (גיל 17-18), נאלץ להתמודד עם התלות שפיתחתי כלפיו, הוא נאלץ להתמודד עם החתכים שלי, מה שהיה לו מאד קשה לאור העובדה שאחותו נמצאת במוסדים טיפוליים מאז התבגרותה.
ואני מהאהבה שלי אליו ניסיתי, והצלחתי, לצאת מהמצב שהייתי בו, אני רואה את השיפור העיקרי שלי שקרה בגללו, באיזשהו שלב מצאתי את עצמי לא עוד נערה מבולבלת שרוצה להעניש את עצמה, ופתאום רציתי לחיות יותר מכל דבר אחר, לראשונה הרגשתי אהבה כלפי עצמי וכלפי העולם, אהבתי אותו, הייתי מאושרת והיה לי טוב עם איפה שהייתי.
ואז סבא שלי שהיה הדמות הכי קרובה אלי, נפטר בפתאומיות. אני לא זוכרת עם זה התחיל אחרי או לפני, אני יודעת בוודאות שכבר היו לי נפילות קטנות כאלה בעבר שלא נמשכו מעבר ליומיים, לא משהו משמעותי, אבל פתאום חדרה לי המחשבה כמה החיים שבריריים וכמה מהר הם יכולים להפסיק.
אחרי תקופה כלשהי, האכלתי חתול רחוב, מה שעשיתי במשך כל חיי ומעולם לא העלה בי חששות או מחשבות או מחלות, ואז שמעתי אודות מחלת הכלבת. ואז לראשונה בחיי עלתה בי מחשבה כבדה, לא, לא מחשבה, מן שכנוע עצמי כבד שהחתול לא היה בסדר ואולי נדבקתי. במשך חודשים התמודדתי עם העובדה הזאת, קראתי על המחלה באתרים, פניתי למשרד הבריאות שאמרו לי שאין כלבת באזור שלי, ישבתי ושיכנעתי את עצמי שאלה מחשבות מטומטמות בלי שום היגיון ומצד שני שיכנעתי את עצמי שכן יש סיבה לדאוג, נכנסתי לוויכוחים פנימיים כבדים, כל הזמן חיפשתי ו"מצאתי" תסמינים, ימים שלמים הייתי יושבת בהרגשה של זהו, אני הולכת למות.
אחרי יותר מחצי שנה של התמודדות עם המצב הלא הגיוני הזה, חל שיפור. חוץ מהרבה צחקוקים שנשמעו כשאמרתי את דבריי הלא הגיוניים, הקשבתי גם לעצות שקיבלתי בפורומים, מהחבר ומקרובי משפחה, הצלחתי לשכנע את עצמי שאין שום הגיון בדבריי, והסיפור אמנם לא נגמר, עדיין היו חששות, אבל חל שיפור משמעותי ושוב הצלחתי לחזור לקו ישר, הפסקתי לחשוש לצאת מהבית והתחלתי לחיות שוב.
ואז התחילו סיפורים אחרים, זה התחיל עם כל מיני מחלות שנתקלתי בהן במקרה בתוכניות טלויזיה או אינטרנט, שפתאום הרגשתי כאילו התסמינים קשורים אלי. ואז התחילו מחשבות כמו לא לקחת את היוגורט הראשון במדף כי אולי מישהו הרעיל אותו, לא לאכול במסעדות כי אולי האוכל לא מוכן מספיק או שהשף חולה במשהו מדבק וכו', אני מניחה שהבנתם.
וזה התחיל להיות קשור לא רק בי אלא גם בבעלי, ועכשיו כשאני בהריון גם בעובר שאני כל כך דואגת לו.
בעלי שנמאס לו, לפעמים עושה לי דווקא ומנסה לזרוק אותי למים הקרים, אוכל משהו שלא נראה לי, ואז אני מוצאת את עצמי לא עוזבת אותו לרגע במחשבה שזה השעות האחרונות שלנו יחד.
אני נשברתי, לא יכולה להמשיך ככה, אני לא מרשה לעצמי להנות מהדברים שפעם נהניתי מהם, מפחדת לצאת מהבית, מפחדת לאכול אוכל שאני אוהבת,

לא עובר שבוע בלי כמה ימים שבהם אני מרגישה שזה הסוף וממררת בבכי מספר שעות.
אני לא יכולה להמשיך ככה, ויותר מהכל מטריד אותי שהולך להיות לי ילדה ואני מתנהגת בטיפשות כזאת שאלוהים יודע מאיפה באה.
אני לא רוצה לחזור לקשר עם העובדת הסוציאלית כי נפרדנו בגועליות, אמרתי לה שנמאס לי שהיא כל הזמן לוחצת עלי ואומרת לי שאני חולה וזה לתמיד ואני צריכה לטפל במוח שלי עם תרופות, נפרדנו כשנכנסתי להריון וסיפרתי לה, התגובה שלה הייתה "את חייבת לעשות הפלה, את לא יכולה להביא ילדים לעולם במצב שלך" כשאז הרגשתי הכי טוב בעולם והכי בריאה בעולם, כשאז הייתי על קו ישר והמילים שלה שברו אותי, אמנם היה זה הריון לא מתוכנן אבל מאחורי ההחלטה להשאיר את הילדה הייתה מאד קשה ובסופו של דבר אינני מתחרטת עליה בכלל.
אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנה טלפון וסיפרתי לה שאכן המשכתי בהריון והתגובה שלה הייתה "אנחנו לא ממשיכות בקשר שלנו אבל אני אמשיך לעקוב אחריך ואוודא שאת יכולה לגדל את הילדה", הרגשתי איום רציני מדבריה ונפגעתי קשות.
גם הניסיון שלי עם שלושה פסיכיאטרים שונים לא עלה יפה, הרגשתי שהם לא טורחים להקשיב לי, נכנסתי, שאלו אותי חמש שאלות קצרות של כן או לא, לא הקשיבו בכלל למה שהיה לי להגיד ואמרו לי לקחת תרופות, שדרך אגב התחלתי לקחת והן גרמו לי לתופעות לוואי קשות של חוסר שינה, אישונים מורחבים, מצבי רוח לא יציבים, חוסר תאבון. וכשחזרתי? הם באו אלי בגישה של "סבבה, תנסי משהו אחר" שלא אהבתי.
אני מרגישה שבורה, לא סומכת על אף אחד, אפילו לא על עצמי, מטיפה לבעלי חוקים שטותיים כדי לא להרגיש רע, חוקים כמו לא לגעת בבעלי חיים ברחוב או לא לקחת את היוגורט הראשון במדף, אתמול משפחתי השקיעה בי הרבה כסף, רצו לעשות לי הפתעה נעימה וקנו לי פירות יקרים שמאד רציתי, אבל הם קנו אותם בחנות אצל בדואי שנראה לי "קצת חשוד" וככה גם המחירים שלו, ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתלבטת עם לזרוק את הפירות כי אני יודעת שאחר כך אני אשב ואוכל את עצמי במחשבות רעות.
אבל אנשים קונים ממקומות הרבה יותר מפוקפקים, מאנשים יותר מפוקפקים, וזה רק פירות, מה כבר יכול להיות להם? אין שום סיבה לדברים האלה.
בעלי גם הוא כבר שבור ולא יודע מה לעשות איתי.
מה אני אעשה? לאן אני ממשיכה מכאן?

זו אחת מהדרכים שלי להתמודד עם הבעיה של בעלי אני קוראת ובגלל שנברתי בחומר וקראתי כל כך הרבה אני חושבת שאני דיי מבינה אני לא רופאה אבל אם אני יכולה לעזור אז בכיף אני חושבת שאת חרדתית וזה משהו שאפשר לטפל ולצאת ממנו אני מבקשת ממך בשביל בעלך והילד שבדרך לעזור לעצמך תתחילי בזה שתעשי משהו שאת מאוד אוהבת משהו שיגרום לך שמחה ולא מחשבות שאו את לא מבינה כמה הצד השני סובל מכל המחשבות ההזויות למען הילד שלך שבדרך תתמודדי ויש לך תמיכה שזה הכי חשוב תלכי לחוגים ,ספורט תתכנני את החדר לילד תצבעי תעסיקי את עצמך בדברים חיוביים והכל יהיה לך טוב אני מאחלת לך שתתחזקי את לא מבינה הילד שבתוכך זקוק לך בשבילו את הדבר הכי חזק בעולם ולא חשוב איך את מרגישה ילד זקוק הכי הרבה לאמא ילדים לא שופטים יש להם נפש טהורה וזה מה שצריך לחזק אותך

שלום אלכס.

אני רוצה להתייחס למה שהעלית שהעובדת הסוציאלית אמרה שיש לך בעיה במח ולכן את צריכה לקחת כדורים.

דעתי בעניין ידועה. אינני מקבל את הגישה הרווחת שלפיה מחלות נפש נגרמות בגלל בעיה במח. ישנם הרבה מאד אנשים שיש להם חוסר איזון כימי במח (את זה לפחות ניתן לבדוק במעבדה), אך התנהגותם תקינה והם אינם נחשבים לחולי נפש.

בדרך כלל בעיה רגשית גורמת לאותו חוסר איזון, והבעיה האמיתית היא רגשית וחוסר האיזון במח, הוא סימפטום של אותה הבעיה. ברגע שמטפלים בבעיה הרגשית - אין שום צורך באיזון כימי של המח, וממילא אין צורך בתרופות.

התרופות אכן חוסמות קולטנים של חומרים כאלה או אחרים שאמורים להגיע אל המוח (כגון תרופות אנטי-פסיכוטיות שחוסמות קולטנים של דופאמין) וכתוב במפורש בספרי ברפואה שהן מקלות על הסימפטומים ואינן מרפאות את המחלה.

כתבת שסבלת מתופעות הלוואי של התרופות והרגשת שהן ממש לא עוזרות. אם זה המצב, אז תרגישי בנוח עם זה שאת לא רוצה לקחת תרופות, ולא בטוח שיש לך בעיה במח.

יכול להיות שיש לך בעיה כזו או אחרת, אבל התרופות אמורות לעזור (אם בככלל) בצורה מועטה והעיקר הוא בדרכי טיפול אחרות. אין היום כמעט אף פסיכיאטר שממליץ על טיפול בתרופות בלבד מבלי לשלב טיפולים אחרים. אני אומר שהטיפולים האחרים - הם העיקר.

אני מאחל לך כל טוב.
שמוליק.

היי אלכס,
קראתי את מה שכתבת. ברור שיש לך הרבה על הלב ונראה לי שחשוב שתמצאי מישהו לדבר איתו, כמו שאת מבקשת...
מבחינה מקצועית לצערי אני לא יכולה לעזור, כי אני לא רופאה. אני מאחלת לך שתמצאי מרגוע מכל העומס הנפשי הזה... ואני יכולה רק להציע אוזן קשבת.
ארגון סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) שבו אני מתנדבת הוקם במיוחד בשביל לתת מענה לאנשים שרוצים את מה שאמרת: מישהו לדבר איתו, שישמע את מה שעובר עליך ולא ישפוט. שאפשר להישען עליו אבל לא להתאכזב או להרגיש מאויים... באתר שלנו יש פורום שבו תוכלי לדבר עם אנשים אחרים, שגם הם רוצים להיתמך ולתמוך. בכל לילה יש צ'ט אחד על אחד עם מתנדב או מתנדבת כמוני, ואפשר לבוא ופשוט לספר. הכל אנונימי. אנחנו משתדלים לעזור כמה שיותר...
מקווה שזה יתאים לך ותבואי לשיחה.

שלך,
מתנדבת סה"ר

תודה לכולם על התמיכה והתגובות, הרגשתי שאני חייבת לחשוף את מה שעובר עלי וקיוויתי שיהיה מי שיבין את המצב הלא קל/ מוזר/ מתסכל שלי.. חוץ מבעלי, שכבר מזמן התייאש, לא הרגשתי שעוד מישהו אי פעם טרח להבין אותי. כולם אמרו לי שזאת אשמתי הגמורה ועם הייתי רוצה, הייתי "מתבגרת" ויוצאת מזה כבר, שכל זה חלק מהשעמום שלי.
אבל כשאתה מפחד לצאת מהבית, כשאתה בחודשי הריון מתקדמים ובקושי קם מהמיטה, קשה למצוא תחביב או משהו שימלא את הזמן הריק.
אחרי ההכרות שלי עם מספר פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים, האמונה שלי בבני אדם ובטיפול נפגעה, אמרתי לעצמי שעם אני לא אצא מזה לבד אז אני לא אצא מזה בכלל.
כל כך שמחתי כשיצאתי מזה, ואז התחילו הפחדים הסתומים האלה, שחלקם נבעו מהסיבה שפתאום הרגשתי שלראשונה לקחתי את החיים שלי בידיים והתחלתי לחיות, וטוב לי עם החיים ועם עצמי כמו שמעולם לא היה, והחלק האחר בגלל מותו של אדם הקרוב אלי שגרם לי להבין באיזה פתאומיות החיים יכולים להיגמר ולפחד שהטוב שקיבלתי ייגמר גם הוא במהירות, כי מעולם לא היה לי טוב למשך תקופה ארוכה.
אני לא רוצה לקחת את התרופות בדיוק מהסיבה שאחד המגיבים פירט כאן, והיא, שהן לא פותרות את הבעיה אלא מדחיקות אותה, אני לא רוצה להיות כל חיי תלויה בתרופות פסיכיאטריות, כל מה שאי פעם ביקשתי לעצמי זה להיות כמו כולם, לדעת להתמודד עם דברים בצורה "נורמלית" ולא ביותר מידי רגישות, רציתי להנות מהחיים, ועכשיו אני יותר מכל אחד אחר רוצה להיות אימא טובה.
אני מסתכלת על האימהות הצעירות שאיתי בקורס הכנה ללידה ואני מסתכלת על נשים שמסתובבות עם עגלה ברחוב והלב שלי נשבר כי אני יודעת שאני לא אהיה אימא טובה כמוהן, בחודשים האלה התחברתי לילדה שלי מאד, למרות שעוד לא יצאה לעולם אני מרגישה שאני כבר מכירה אותה וכבר יש בינינו קשר עמוק, אני ובעלי הכי מאושרים בעולם, אבל למרות זאת אני נשברת ולא מפסיקה לחשוב שעשיתי טעות, חשבתי שהילדה תתן לי עוד כוח ותעזור לי לצאת מזה ולהתבגר, אבל זה לא עבד.. אני עדיין עם חרדות מטופשות שמפריעות לכולם מסביבי ויותר מכל, לי. אני רוצה שביתי תגדל בבית עם הורים אוהבים ותהנה מכל רגע כמו שאני עשיתי בילדותי כשהאכלתי חתולי רחוב, הסתובבתי איפה שרציתי ואכלתי מה שרציתי, אני לא רוצה למנוע את זה ממנה. גם ככה כואב לי מספיק על זה שלא נוכל לתת לה כל מה שתרצה מכיוון שבעלי בצבא וזה מרגיש שהם עושים הכל כדי לדפוק אותנו, כל הזמן משאירים אותו לישון שם ואפילו את התשלומי משפחה שאנחנו מקבלים, הם רק מורידים ומורידים את הסכום בגלל כל מיני תרוצים שהם מוצאים.