צריך אבחון קצר

אני בן 19, סובל כבר 4 שנים מדיכאון קליני כבד שגרם לי לאבד את כל חבריי ולהתנתק לחלוטין מהסביבה. עד היום לא לקחתי אף כדור ואני לא מעשן או שותה כך ששום דבר בעצם לא עוזר לי עם הדיכאון. לאחרונה הייתה לי התמוטטות נפשית עם בכי היסטרי ואובדן תחושה בגוף, גמרתי בבית החולים והפסיכיאטר שם אבחן אותי כבעל כל הפרעות האישיות שקיימות בקלאסטר B.

זו הייתה הקדמה שבסה"כ מתארת את מצבי הכללי, אך השאלה שלי היא כזו: כבר כמעט שנתיים שאני לא מרגיש אף רגש. לא רחמים, לא געגוע, כלום. החבר הכי טוב שלי נהרג וצחקתי כששמעתי את זה, המשכתי הלאה ומעולם לא הייתי בהלוויה שלו; ידידה שלי נפטרה מיד אחריו, גם לא הזיז לי בכלל.. כשחברה שלה בכתה וחיבקה אותי לא רק שלא הייתי עצוב, גם צחקתי מבלי שהיא תראה. סבתא שלי [שהיא אדם מאוד מאוד קרוב אליי] הייתה בבית החולים ופשוט לא היה אכפת לי, לא הרגשתי שום צורך אפילו לשאול מה שלומה.. גרתי חודשיים בחו"ל ופעם אחת לא יצרתי קשר עם אף אחד מהמשפחה שלי מהסיבה שפשוט לא הרגשתי צורך. ביום יום אני פשוט -חסר רגשות לחלוטין-.

מה שמוזר פה הוא שאני שייך לקלאסטר B שמתאפיין באמוציונליות מוגזמת, וזה נכון רק לגבי שני תחומים: מוזיקה ואהבה. מוזיקה גורמת לי לבכות מהתרגשות, האהבה שלי למוזיקה לא תתואר במילים לעולם.. ואהבה, אני מאוהב כבר תשעה חודשים במישהי מקנדה אהבה עמוקה, אני לא מצליח להמשיך בחיי בלעדיה, אני מרגיש לחצים בחזה בכל פעם שאני רק חושב עליה, אני בוכה המון והיה אובדני מלחשוב על החיים בלעדיה [נפרדנו ואני כבר 9 חודשים מתאבל].

אז בעצם, איך זה אפשרי שאני בעל הפרעת אישיות שהופכת אותי לאמוציונלי באופן מוגזם, במקביל אני חסר רגשות לחלוטין כלפי הסביבה, אבל בכל זאת מאוהב במישהי בצורה כמעט אובדנית?

אשמח לאבחנה קצרה וקלילה, שאבין על מה מדובר.
אבקש שבאמת תשקיע מחשבה בתשובה שלך ותפרט קצת.
תודה רבה.