האם אני זקוקה להשלמת טיפול?

שלום

בת 28, סובלת מדיכאון, חרדה חברתית/ כללית ודדיסטימיה.

עברתי טיפול אצל פסיכולוג במשך שנים, לא מעוניינת להמשיך בכך.
מטופלת תרופתית שנים רבות, אחרי ניסיונות של הרבה כדורים, עד ויפאקס שהצליח לשמור אותי במצב טוב.

כיום אני נוטלת 225 מ"ג.
חווה דיכאונות לעיתים מאוד מאוד נדירות, וגם כשזה קורה, זה חולף מהר.
אבל המצב האפרורי היום יומי נשאר בי.
כלומר- אינני חשה עצבות, אבל אני לא פעילה כמו אדם ממוצע.
אני לא פעילה כי אני לא מעוניינת, ולא כי אני לא יכולה...
למשל, חברה מזמינה אותי לבית קפה, שכנה מזמינה אותי לשבת בגינה וכו'... אין לי שום חשק/ רצון/ עניין בכך.

אני כן יוצאת לדייטים, לעיתים גם לכך אין לי חשק, אבל עושה את זה (מן תחושה שאם כלום הלך בחיים, יש מקום להשתמש בחיצוניות שלי) אבל כשמדובר בחברים- אין שום עניין.
יש לי כמה חברים מאוד קרובים, אבל גם להם באיזה מקום קשה להבין את זה.. ואני מרגישה שעייפתי מלהסביר.. וגם לא ממש אכפת לי לאבד אותם, הרי לא ארים עצמי בכוח לשבת בבית קפה או כל מקום אחר, בחוסר חשק..

מפריע לי שלא אכפת לי.
לא אכפת לי שאין לי חשק לבלות בחברת אנשים, מלבד גברים.
ידידים, חברים, חברות, מכרים... הם לא מעניינים אותי ולא אכפת לי אם הם ממש רוצים להתראות. אין לי כוח להסביר ופשוט יש תחושה של "שיעזבו אותי כבר". לפעמים אני פשוט רוצה שהם יחליטו להתנתק ממני.

ושוב- אם בדובר בגבר, אני כן מרימה את עצמי.
ואני יוצאת, וצוחקת וכיף לי יותר מכל בן אדם אחר..

אבל אם לא הייתי נראה טוב, הייתי פשוט יושבת בבית.
בלי לצאת כלל, נשארת אצל ההורים עד לרגע שהם יבעטו לי בתחת.

אני תוהה- האם מדובר בצורך להשלמת טיפול או שאולי האנשים הספציפיים האלה לא באמת מעניינים אותי. הם אכן חשובים לי- אבל לא מעניינים.
חברות- לא באמת יכולה לשמוע את הנושאים השטחיים בחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב..
ידידים- לא יודעת אם הם באמת כאלה.

חשבתי לעצמי, לאחר שקיבלתי מכתב מחברה בו היא כתבה, בין היתר- "אני לא יכולה להכריח אותך להשאר איתי בקשר, וקשה לי שאת נעלמת וחוזרת".
שוב- לא מעניין.
אבל בהחלט גורם לי לחשוב אם משהו לא תקין אצלי.


אני מאוד אשמח לתגובה

תודה רבה ושבוע נפלא