הייתי מאושפזת באשפוז יום

שלום.

אקדים ואומר שאינני רופא.

קודם כל, אם סבלת מתופעות הלוואי של התרופות והחלטת להפסיק, אז טוב עשית. הטיפול הטוב והנכון בבעיות נפשיות הוא בגורמים האחרים שגורמים לכך.

מתיאורך שלפיו אינך אוהבת טיפול קבוצתי שבו את שומעת את הבעיות של מתמודדים אחרים, כנראה שזה לא צריך להיות הכיוון.

אני חושב שצריך לנסות טיפול פסיכולוגי, אבל עיקר העבודה היא עבודה עצמית, והטיפול אמור לתת לך הדרכה לעבודה עצמית, ואל תצפי שהמטפל יעשה ניסים.

כל טוב,
שמוליק.

שלום רב,
אין ספק שאתה זקוק לעזרה. מאחר מהודעתך לא ברור מהי האבחנה שלך, לא ניתן לדון בטיפול הספציפי והאם יש צורך דווקא בטיפול התרופתי. בכל מקרה, חשוב שתעבור הערכה של איש מקצוע, עדיף פסיכיאטר, כדי להבין יותר טוב את הבעיה ולהציע אפשרויות טיפול.


בברכה,

האבחנה שלי אינה חד משמעית, בתחילה סברו שיש לי מאניה דפרסיה, אני ממש לא האמנתי לאיבחון של המאניה, ברור שהייתי נתונה לדיכאון עמוק, אבל מעולם לא סבלתי ממאניה, לא ראיתי את עצמי בלבוש אלוהי, לא קניתי את העולם ולא סחרתי בו.... :]P אחר כך היתה אבחנה של הפרעת אישיות מקליסטר B כולל נרקסיזם, עם הנרקסיזם אני מסכימה בהחלט, כל זאת לאחר שקראתי ברשת על נרקסיזם, מאוד דומה לאישיותי. לגבי הפרעת האישיות, אין לי עדיין דיעה מוחלטת. אחר כך נאמר לי שהמחלה פרצה בעקבות טראומה, אז הוסיפו לי פוסט טראומה. השתחררתי מאישפוז יום במצב מצויין, חזרתי לפעילות של עבודה ות]קוד נורמלי בבית. באשפוז יום מאוד התחברתי לטיפול הקבוצתי, זה עזר לי להבין דברים על עצמי דרך המצוקות והסיפורים של האחרים. בקבוצה שאליה הופנתי, הצב לא כזה, הבעיה היא עם המנחות ולא עם החולים, לכן החלטתי שלא להמשיך את הטיפול בקבוצה. אני לא חושבת שכרגע טיפול תרופתי זה הדבר המתאים לי, היות אוני מנתחת היטב את מצבי, אינני רוצה להשמין ואינני רוצה להסתובב עם ערפל מוחי וריגשי, אני רוצה לצחוק כשמצחיק ולבכות כשעצוב, בתקופת נטילת התרופות הייתי די מנותקת מהרגשות האלו. לכן השאלה שלי היתה, האם יש מקום ללכ לשיחות אצל פסיכולוג קליני? רק בכדי שיהיה לי בפני מי לשפוך את הלב? היות ואינני משתפת את בני משפחתי במצבי. תודה.