בין התקוות האחרונות שלי

היא ההודעה הזו. אני בת 21, מגיל 15 סובלת מדכאון ונטיות אבדניות. ניסיתי מספר פעמיים להתאבד ורק פעמיים מהן הביאו אותי למיון. טופלתי אצל פסיכיאטר כשלוש שנים בכל מני תרופות (ציפרלקס, פלוטין, סרקוול, קסנגיס וכ'ו) הטיפול לא עזר לי. אינני מקבלת טיפול תרופתי כבר מספר שנים טובות. בשלב הזה אני לא עושה שום דבר מהותי בחיי מתוך תקווה שהם יסתיימו בקרוב. אין דקה ביום שלי שבה אני לא רוצה או חושבת\מתכננת את המוות שלי. אני לא יודעת מה לעשות. אני בקושי יכולה לצאת מהמיטה, אני לא יכולה לפגוש אנשים, אני רק רוצה שכולם ישכחו ממני, שיתנהלו כאילו אני כבר לא בעולם. הסיבה היחידה שאני לא מעזה כרגע לפגוע בעצמי היא המשפחה, אני מאד מאד מפחדת שהם יסבלו קשה. כולם מאד אוהבים אותי וחרדים לגביי, פוחדים שמא אפגע בעצמי. אני מאד שונאת את עצמי, ולא מעוניינת בשום צורה לחיות בעולם הזה. אני שונאת את העולם שלנו ואת האנשים שחיים בו ואני מקווה כל לילה שזה יהיה הלילה האחרון שלי. אינני יודעת למה אני מסוגלת, אני רק יודעת שככה זה לא יכול לעבוד.

איך ממשיכים מהמקום הזה? על פניו אני אדם נורמטיבי לחלוטין, יש לי עבודה, כמה חברים, משפחה, אבל בפנים הריקבון הזה לא מאפשר לי לנשום. אני תוהה אם יש מקום לטיפול תרופתי, או אם יש מקום לטיפול בכלל. אני מאד משוכנעת בדעות שלי, אני בטוחה שזו האמת, ואני מרגישה שכל האנשים שחיים בעולם עושים זאת בלית ברירה. שנים רבות לא מצאתי סיבה אחת טובה להמשיך עם הדבר הזה, החיים.
אני באמת לא יכולה יותר...

סליחה על ההודעה הבטח מעיקה, ותודה לכל מי שיקדיש מזמנו לסייע לי.