שאלות שמתייחסות לכל הסובלים מבעיות

חסידי ברסלב אומרים שאם אתה מאמין שאפשר לקלקל אז תאמין שאפשר לתקן.

הדברים נכונים גם לגבי בעיות נפשיות, ולא רק, אלא אפילו בן אדם שכרתו לו יד, יכול להיות שניתן לייצר יד מחדש על סמך ה .D.N.A שלו. ניתן לשבט אותו ע"י כל תא שלו, וליצור משובט שיש לו בדיוק את אותו .D.N.A , אז כנראה שגם ניתן ליצור רק יד. ויכול להיות שאפשר איכשהו לחבר, אולי בעתיד תהיה אפשרות כזו. ימים יגידו, אבל זה נכון שכעת, זה משהו שאמורים לסבול ממנו כל החיים.

לדעתי, השאלה האם טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי פותר את הבעיה או רק מקל על הסבל היא שאלה פילוסופית, שאין לה יותר מדיי השלכות למעשה.

על הסרת משקפיים בלייזר, מקובל לומר שהיא מקלה על התסמינים ואינה מרפאת את המחלה. אין חולק על כך שהרבה אנשים שעברו טיפול כזה רואים טוב. אני בטוח שזה ממש לא מעסיק אף אחד האם הטיפול ריפא את המחלה או הקל על התסמינים, העיקר שהוא רואה טוב.

לדעתי, מי שמתנגד לתרופות הפסיכיאטריות, ורוצה לראות בהן משהו שאינו מוסרי, טועה.

אם הן מועילות לאנשים, אז אין שום סיבה בעולם למנוע מאנשים ליטול תרופות שמועילות להם, אפילו אם נגיד שהתועלת היא דמיונית בלבד (אפקט הפסלבו).

(ראו המשך)

אם יש לי אי אילו טענות כנגד התרופות, הן בעיקר כלפי זה שצריך להגיד לאנשים את האמת, ושלתרופות ישנן תופעות לוואי, ולפעמים הנזק מתופעות הלוואי גדול מהתועלת, ובמקרה כזה, כל עוד הבן אדם אינו מסוכן, זוהי זכותו המלאה להחליט לעצמו האם אישית האם התרופות מועילות לו יותר או מזיקות לו יותר.

לגבי תרופות נוגדות פסיכוזה, ידוע שאחת מתופעות הלוואי שלהן היא עייפות חזקה. צריך לומר את האמת על כך, ולא לומר שמדובר ב"סימפטומים שליליים של המחלה".

כמו כן, לא צריך לאיים שאם מפסיקים לקחת את התרופות אז בהכרח המצב יהיה גרוע יותר, גם אם הדבר נכון ברוב המקרים. ישנם מקרים שבהם הפסקת התרופות מועילה, וזוהי זכותו של כל מטופל להחליט בעצמו מה טוב לו, כל עוד הוא נמצא במצב שאינו מחייב אישפוז כפוי.

עוד יש לי טענות כנגד זה שאין מסגרות שיקומיות שבהן המשתקמים יכולים להחליט שהם אינם מעוניינים לקחת תרופות. גם אם תקום מסגרת כזו, כנראה שהיא לא תזכה בתמיכה כספית של משרד הבריאות. יש להקים גם מסגרות שיקומיות שיזכו לתמיכה של משרד הבריאות למשתקמים שאינם מעוניינים ליטול תרופות, ולאפשר גם להם להשתקם באופן הוגן.

לגבי השאלה על תופעות הלוואי, אני בהחלט חושב שאין לכך תשובה חד משמעית. כל אחד "סובל" באופן שונה מתופעות הלוואי, כל אחד רשאי להחליט בעצמו בשאלה של תועלת מול סבל מתופעות לוואי, וכל אחד צריך לראות את עצמו חופשי להחליט לעצמו.

נקודה נוספת שאני מבקש להעלות היא לגבי הסבל מהסטיגמה החברתית. אני חושב שהרבה פעמים הסבל הגדול הוא מהחברה שמנדה. אני מקווה ומאמין שהעניין יבוא על תיקונו, אבל זה יכול להמשך עשרות שנים. עד אז, אני מאמין שכל מי שמתמודד עם בעיות נפשיות צריך לקראות את עצמו גיבור, בעצם הרצון להתמודד.