שאלה לשמוליק - אשמח לקבל תשובה

שלום.

מה שקרה איתי זה שבגיל 18 שוחררתי מהצבא על סעיף נפשי למרות שמאד רציתי להתגייס, ולא רציתי להיות יוצא דופן בחברה.

בשל כך הייתה לי התפרצות פסיכוטית, ואושפזתי.

כעשר שנים אחרי זה, בגלל קשיים במציאת עבודה ובמציאת בת זוג הייתה לי התפרצות נוספת.

אינני יודע מה היה האיבחון שנתנו לי בגיל 18. האיבחון של ההתפרצות השניה היה מאניה דיפרסיה, ואח"כ החליטו לשנות אותו לסכיזו-אפקטיב.

אם יש משהו שאפשר להגיד שאני "סובל" ממנו היום, זה מסטיגמה חברתית, אבל אני חושב שאני מתמודד עם זה די יפה.

הפסקתי עם הטיפול התרופתי אחרי שנחה דעתי שהתרופות האנטי-פסיכוטיות הן הן הגורם לעייפות חזקה מאד, ולכן החלטתי להפסיקן.

אינני חושב שהתרופות שינו אותי מהקצה אל הקצה. לכל היותר, יכול להיות שהן עזרו לי לחזור לעצמי אחרי ההתפרצות הפסיכוטית. בכל אופן, לא נראה לי שהתרופות עזרו לי מעבר לזה.

יכול להיות שגם דיכאון גורם לעייפות. בכל אופן, בכל מקרה לגופו צריך לבדוק מה הגורם המשמעותי ביותר. מכל מקום, עייפות היא תופעת לוואי שכיחה של תרופות אנטי-פסיכוטיות.

אני חושב שכדאי להיות זהירים לפני שמאשימים את הפסיכיאטרים בהעלמת תסמינים. אם ישנה ביקורת שיש לי על הפסיכיאטרים בעניין היא שישנו מונח הנקרא "סימפטומים שליליים של המחלה" ונעשה בו שימוש נרחב כדי להסביר את העייפות. זה מריח מסריח שבעצם יש כאן סטייה מן האמת כדי לשכנע את המטופל להמשיך ליטול את התרופות כדי שישאר זומבי והעיקר שלא יפריע לחברה ה"נורמטיבית". לדעתי, צריך לומר את האמת ולאפשר למטופל להחליט בעצמו מה טוב בשבילו, וזה חלק מזכויות היסוד של המטופל. לא צריך לנקוט במניפולציות כאלה כדי שהמטופל יקבל את דעתו של הרופא וימשיך לקחת תרופות.

כל טוב,
שמוליק.