מניה דפרסיה+תרו עזרה

שלום ליהי.

אכן, המצב שלך נשמע לא טוב, ובהחלט מגיע לך להיות מאושרת.

הדבר היחידי שאני יכול לומר לך מנסיוני האישי הוא שתרופות אינן עוזרות יותר מדיי; הן טובות רק במקרים קיצוניים, ולכן, אל תסמכי על הליתיום שהוא מה שיעזור.

הדרך הנכונה לטיפול בבעיות נפשיות היא ממש לא ע"י תרופות; תרופות טובות רק למי שהמצב שלו כל כך גרוע שזו האלטרמטיבה הכי פחות גרועה.

יכול להיות שפסיכולוג יעזור, אבל מה שהכי חשוב זו עבודה עצמית. פסיכולוג טוב אמור לכוון אותך לעבודה עצמית שהיא היא העיקר.


מאחל לך כל טוב,
שמוליק.

הכדורים מעלים את מצב הרוח והתופעות לוואי משפיעות על כל אחד בצורה אחרת. יש מי שסובל יותר ויש כאלה שבקושי סובלים מהתופעות לוואי. אבל לבוא ולפסול את כל הכדורים?
בהרבה מקרים הכדורים כן משנים בצורה דרסטית את הבן אדם ומעלים את המצב רוח. יכול להיות שאצלך התופעות לוואי השפיעו בצורה רבה, אבל אצל כל אחד זה משפיע בצורה אחרת...

אני גם לא מבין למה יש הרבה אנשים שיוצאים נגד התרופות האנטי דיכאוניות? גם לתרופות אחרות שלא קשורים לבעיות נפשיות יש הרבה תופעות לוואי שעל כל אחד משפיעות בצורה אחרת...הבעיה העיקרית בדיכאון זה המצב רוח שגורם לתסמינים נוספים ואת זה הכדורים אמורים לפתור, אך לצד זה יש תופעות לוואי

שלום קר.

עובדה היא שכמעט ואין פסיכיאטר שמטפל רק בתרופות. רובם גם עוברים הכשרה לטיפול בשיחות.

אין מטופל שמקבל רק תרופות. כל התמודדות עם בעיות נפשיות כוללת גם טיפולים אחרים. אני אומר שהטיפולים האחרים - הם העיקר.

קשה לי להאמין שתוכל למצוא מישהו שמטופל רק באמצעות תרופות.

התרופות אינן אמורות לפתור בעייה כלשהיא אלא רק להקל על תסמינים.

אני בטוח שהטיפולים האחרים, הם הם אלה שעוזרים לך.

נכון שיש הרבה מטופלים שבעקבות הפסקת התרופות מצבם מחמיר, אבל זה מפני שהטיפולים האחרים כנראה אינם מספיק טובים.

אני מקווה שדבריי הובנו כראוי.

כל טוב,
שמוליק.

בעיקרון דיכאון נובע מזה שיש חוסר איזון כימי במוח. אז אני חושב שדווקא התרופות הם העיקר כי הם גורמות למוח "להתאזן" ולהעלות את המצב רוח ולהמעיט את התסמינים ורק אז אפשר להתחיל בשיחות במקרה הצורך

שלום קר.

מה שאתה אומר שדיכאון נובע מחוסר איזון כימי במח, זה גם מה שהפסיכיאטרים אומרים.

לדעתי, המהלך הוא כזה: ישנה בעיה אחרת שממש לא מתחילה מהמוח, שהיא ברך כלל בעייה רגשית. הבעייה הזו גורמת לחוסר איזון כימי במח. על כן, חוסר האיזון הכימי במוח הוא תוצאה של בעייה אחרת ואינו בעייה העומדת בפני עצמה.

ממילא, אם תטפל בבעיה שגורמת לחוסר האיזון הכימי במח, ממילא יהיה איזון כימי, ואז לא יהיה שום צורך בתרופות.

אני חושב שהתיאוריה של חוסר איזון כימי במח לא הוכיחה את עצמה; עובדה היא שישנם אנשים שבבדיקות מעבדה יש להם חוסר איזון כימי, אבל ההתנהגות שלהם "נורמלית" והם אינם נחשבים לחולי נפש.

מעניין האם עשו ניסוי כזה על אנשים שכבר נמצאים בדיכאון או בפסיכוזה. והם גם שם היו אנשים כאלה שלמרות מצבם, לא נראה שיש להם חוסר איזון כימי. בכל אופן, על אנשים שנמצאו בעלי חוסר איזון, והתנהגותם "נורמלית" יש עדיות.

בכל אופן, כל אחד והאמונה שלו, ואם אתה מאמין בתיאוריה של חוסר איזון כימי במח, אני מכבד את זה.

כל טוב,
שמוליק.

אני חושב שאתה צודק במקרה ומדובר בדיכאון קל.
אבל בדיכאון בינוני וקשה גם אם הבעיה הרגשית גרמה לחוסר איזון במוח, אני לא חושב שע"י דיבורים על הבעיה הרגשית וטיפול במישור הפסיכולוגי כטיפול ראשי זה אמור לפתור את הבעיה. במקרה כזה אני חושב שצריך טיפול תרופתי כטיפול ראשי וטיפול בבעיה הרגשית עצמה כטיפול משני.
בכל אופן, אני הבנתי שאתה הפסקת עם הכדורים, ותקן אותי אם אני טועה אבל אתה עדיין לא במצב אופטימילי למרות שאני מניח שניסית גם טיפול בבעיה הרגשית עצמה כטיפול מרכזי...

אני כמוך חשבתי וחלקית חושבת עד היום שהכדורים הם לא פיתרון .אבל נוכחתי לדעת אחרי ארבע דיכאונות ואפיזודה של היפומניה שזה לא נכון. כל פעם כשהרגשתי טוב הפסקתי בהדרגה ליטול תרופות ואחרי חצי שנה הדיכאון חזר ללא סיבה מיוחדת. עכשיו כשאני מתמודדת עם הדיכאון הרביעי שלי אני משלימה לצערי שאני חייבת כדורים למרות שאני מתעבת אותם... אבל אין לי ברירה אחרת. ואף פעם לא יודעים להגיד מה גורם למה אבל אין מה לעשות זה הרבה קשור גם לכימיה במוח ולכן אני מאמינה שצריך לשלב תרופות כמה שפחות כמובן עם טיפולים אלטרנטיביים, טיפול פסיכולוגי ועבודה עצמית קשה.. כמובן שגם נסיבות שגורמות לדיכאון,אורח חיים וגורמים אובייקטיביים שקשה לשנות, צריך לנסות להתמודד איתם..
הלוואי שכולנו נרגיש טוב...

שמוליק

אחד המיתוסים לגבי כדורים הוא שזה "מוצא אחרון" ומנסים אותם רק אחרי שמנסים "את כל הדברים האחרים". יוגה, מדיטציה, דיקור, פסיכולוגיה, דיאטת עשבים.

ושאתה צריך להיות במצב דכאוני קשה בכדי להיזקק לכדורים.

אני סיימתי תואר ראשון בהצטיינות וגם חצי תואר שני אבל בכדי לסיים את התואר השני החלטתי להיעזר בריטלין. למרות שהציונים שלי מעולם לא ירדו מ 90 [פשוט עבדתי קשה מאד כדי להשיג את זה. קשה מידי].

אני רחוקה מאד מהתיאורים של אדם חרדתי במובן של הימנעות מאירועם חברתיים. בכל מקום אליו הגעתי תמיד משכתי תשומת לב חיובית, הייתי מרכז תשומת הלב, קלילה וזורמת. לכאורה - לא חרדתית, נכון? אבל מסתבר שהייתי פרפקציוניסטית, דאגנית, דרשתי יותר מידי מעצמי, "חפרתי", היו לי דאגות, תרחישים של "אם כך" ו"מה יהיה" ו"מה אם..".

הבנתי בשלב מסוים שיש לי חרדה. ניסיתי קצת CBT אבל זה זיון שכל. כי כל מטפל CBT עושה את הפרשנות שלו ולעיתים - מה לעשות - הפרשנות של מטפל ספציפי היא פלצנית להחריד. ניסיתי קצת דיקור, יוגה, אבל בלוח זמנים עמוס כשלי - למי יש זמן להתמיד?

בסוף ניסיתי ציפרלקס. אני לא יכולה להשוות את ליגת הציפרלקס לליגת ה"חשיבה חיובית/CBT/דיקור/יוגה/ספורט" וכיו"ב...

מאז הציפרלקס - יש לי בטחון עצמי, אני אומרת לאנשים מה שאני חושבת מבלי לחשוש מתגובתם. אם אנשים מבקשים ממני טובה או עזרה ולא מתאים לי אז הם יכולים ללכת לחפש מי ינענע אותם, אני לא פרפקציוניסטית, פתאום אני לא דורשת מעצמי שלמות, הדרישות שלי מעצמי ירדו - ואני פחות לחוצה. אני פחות דואגת. מקבלת החלטות ביתר קלות. לא חוששת לבצע החלטות. מרוכזת יותר כי תחנת "קול הרעם" כבר לא פועלת לי בשכל בלי הפסקה. תחנת "קול הרעם" זו התחנה המצרית משנת 1967 שהפחידה את הישראלים שאוטוטו צבאות ערב עומדים להשמיד אותם. אצלי במוח הייתה תחנת "קול הרעם". נבואות שחורות, הפחדות, יהיה כך, יהיה אחרת. בתוך הראש היה לי ביבי קטן שמצייר שלב 1, שלב 2, וגם שלב 8!

אז היום יש לי פחות דאגות, יותר בטחון עצמי, פחות היסוסים, לבטים, חפירות, פחות דרמות רגשיות, פחות לקחת ללב ("למה לי לקחת ללב?" ממש כמו בשיר של אינשטין). הייתי אדם באמת "מוצלח" גם לפני שנטלתי ריטלין וציפרלקס. לכל הדיעות. לא הייתי צריכה להגיע לשפל המדרגה בכדי להגיע לריטלין + ציפרלקס (שילוב מנצח להמון אנשים עם הפרעת קשב ודאגנות יתר חפרנית). לא עברתי את כל הנסיונות עם "אלטרנטיבות" טרם נתתי לעצמי את המתנה הקטנה הזו כל בוקר (2 כדורים - ריטלין וציפרלקס). פשוט רציתי לשפר את איכות החיים. אני עובדת בתחום תובעני ומלחיץ מאד, וציפרלקס הוא כמו "חיזוק שרירי הליבה" של הנפש. גורם עמידות בלחצים.

אני ממש לא חושבת שאתה צריך להיות "על הקרשים" כדי לקחת SSRI. כמו שלא צריך להיות "על הקרשים" כדי לאכול אוכל אורגני ובריא או כדי לעשות מנוי במכון כושר. ציפרלקס זה אמצעי בדוק לשיפור איכות החיים. בעולם מלחיץ כשלנו, במיוחד.

אני חושבת שצריך להבין את זה בפרופורציות. כיום רווחות תיאוריות על פלקסיביליות של המוח. זה לא אומר שאדם נולד עם "מחסור בסרוטונין". אבל זה בהחלט אומר שאירועי חיים לא מעובדים כגון טראומות, יצרו שינויים מבניים במוח. הרי כל אירוע נקודתי יוצר שינוי במוח, אבל רצף מוחשי של אירועים (כגון טראומה) יוצר שינוי מבני. אבל בכך אתה מסכים איתי.

אבל אני לא מסכימה בהכרח שאם הדרך לשינוי המבני במוח שמתבטא כיום ב"חוסר איזון כימי" הייתה אירועי חיים או טראומות שונות, הדרך להשיב את האיזון על כנו היא בהכרח באותו מסלול. מרכס אומר ש"הוויה מכוננת הכרה". איך שהוא זה נכון לתרופות. ברגע שאתה שקוע עמוק מאד בתוך חרדה/דיכאון זה כבר הופך לחלק מה"אני" שלך ולהוויה שלך ומשתלט עליה. גם אם אתה נכנס לטיפול קוגניטיבי, תפיסת עולם שקועה ביאוש כבר מכתיבה את כל מהלך הטיפול. כמו משקפיים במספר הלא נכון.

לפעמים בכדי לצאת מן המעגל של החשיבה השלילית, יש צורך דווקא בכדורים. כי הם פועלים באיזושהיא "מסה קריטית" על ה"אני" שלך. כלומר, אם אתה רוצה לתרגל חשיבה חיובית, אתה צריך לזכור לעשות את זה ודווקא ברגעי אמת של אירועים מלחיצים, מה שפועל זה רפלקס מותנה של להגיב בפאניקה ולחשוב שלילי. כדורים "עושים את העבודה" גם ברגעים של פעולה "על טייס אוטומטי". כך שאם חרדה או דכאון מחבלים באיכות חייך, כדורים נותנים תוצאה זמינה ומיידית, הם מאפשרים סוג של יציאה מה"קופסא" של עצמך.

מעבירים ל"תדר" אחר או ל"פאזה" אחרת במהלך החשיבה, לעיתים מסייעים ביציאה ממעגל שוטה.

שלום לך ליהי
תרופות כן יעזרו ! ומאוד!
המניה דפרסיה הינה הפרעה בו קיים חוסר איזון כימי שניתן לטפל בו כפי שמטפלים בסכרת או ביתר לחץ דם.
אכן השיחות יכולות לעזור וכן טיפול קוגניטיבי התנהגותי! אך לא לבד אלא יחד עם טיפול תרופתי!
למה לסבול התקפים חוזרים?
מצאי לך פסיכיאטר ותראי כיצד ניתן לחיות חיים מאוזנים וטובים..
נסי..
בהצלחה!

תודה ד"ר חרמון. יש לך אולי המלצה לפסיכיאטר טוב באזור חיפה? או פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי?

של בית חולים טירת כרמל
ותבקשי את דוקטור סלבוצקי
היא הרופאה הכי טובה שם
והכי חשוב שזה בחינם
שיהיה בהצלחה

תודה על תגובתך.. אני אכן מטופלת במרפאות חוץ ברמבם אבל. אבל כל פעם אני ניתקלת שם באטימות של רופאים.. המתנות ארוכות וכדומה. אני כבר חצי שנה מחכה לטיפול פסיכולגי שם.. ממש ביזיון... ולכן לא תמיד מה שבחינם עובד לצערי...