נפש ומח-שאלה מאוד משמעותית

שלום.

זכור לי שאני העליתי את השאלה הזו כשאלה פותחת במפגש של כל המטופלים והמטפלים במחלקה הפתוחה.

עד כמה שזכור לי, לא הייתה שום תשובה שהניחה את דעתי.

עם זאת, נראה לי שיש בכך מגמה מצד החברה להוקיע את האנשים בעלי בעיות נפשיות, והפסיכיאטריה היא כלי להשיג את המטרה הזו.

אע"פ שישנם הרבה פסיכיאטרים שבאמת מעוניינים בטובת מטופליהם, משהו דפוק בתיאוריה עצמה, ולכן נדרשת הרבה זהירות.

כל טוב,
שמוליק.

אם משהו דפוק בתיאוריה עצמה, למה ממשיכים לדבוק בה? למה הורסים לאנשים את החיים?

הרגש והאמוציה וכן הקוגנציה - חשיבה , תלויים במרכזים במוח.
כמו כן , פגיעה במוח, במיוחד באונה הקדמית יכולה להוביל לפגיעה התנהגותית, קושי בשליטה ואימפולסיביות .
בעיות הפוגעות במבנה המוח ותפקודו יכולות להוביל להפרעות נפשיות שונות, המכונות , הפרעות אורגניות.

ל ומראש להפחיד בטיפול נפשי בלי לתת במקביל שיקום שמגיע מהקהילה? למה לא להבין תסכול ולטפל בתרופות עם תופעות לוואי איומות?

שלום.

גם אני בעד להתרכז בטיפול ריגשי. ברורב הבעייות חוסר האיזון הכימי במוח הוא סימפטום של הבעייה האמיתית, ואותה צריך לפתור ע"י טיפול במקור הבעייה שהוא ריגשי.

ישנם פסיכיאטרים שדוגלים בטיפול המבוסס רק על תרופות. הרופאים של הפורום אמרו אין ספור פעמים שהם מפספסים בגדול, וצריך לשלב טיפול ריגשי עם הטיפול התרופתי.

אבל יש גם מטופלים שרוצים רק תרופות, וחושבים שזה מה שיעזור להם. לא צריך להסכים איתם, אבל יש לכבד את דעתם השונה.

כל טוב,
שמוליק.

ולכל מי שיש לו מה לאמר לכתוב ולהגיב-אני לא מתכוונת דווקא למטופלים פסיכיאטריים אלא למקרים של פגיעות ראש בתאונה ולמקרים של משפחות מצוקה.אני לא חושבת שמשנה מה ברוב הבעיות ומה הסימפטום. אני גם לא מסכימה לאמירה הגורפת שמקור הבעיה הוא רגשי. יש הרבה בעיות שגורמות לבעיה רגשית אבל הן כביכול לא קיימות כשמטפל בהן פסיכיאטר בתרופות וכשמטפל בהן פסיכולוג בשיחות, וכשרופא המשפחה לא רוצה לטפל כשיש פסיכיאטר ופסיכולוג ברקע. שורש הבעיה נובע מחוסר תפקוד נכון וחוסר תקשורת נכונה עם הגורמים הנכונים של העובדת הסוציאלית. השאלה שלי היא מה יכול לעשות הפציינט- החולה-הקורבן של הנסיבות. מה הקשר בכלל למטופלים שרוצים רק תרופות? יחד עם זאת, מי מכבד בכלל את דעתו השונה של מי שנמצא במצב מבולבל או במצב לא מאורגן או במצב של דיבור לא ברור, ומי דואג להבין אותו כשאף אחד לא מבין שלא מבינים אותו?
ומה עם קטין או בגיר עם אפוטרופוס שגם האפוטרופוס לא מבין אותו?

שלום לך.

אכן, מדובר בסוגייה שאיננה פשוטה כלל ועיקר.

תחושתי הבטן שלי היא שמישהו מלמעלה (אולי זה משרד הבריאות ואולי מישהו מעליו) מכתיבים את מה שהם רוצים, ובאמת לא איכפת להם מאותם נפגעי-נפש שמהווים מיעוט מבוטל שאינו מאיים על ההגמוניה שלהם יותר מדיי.
מבחינתם, הם רוצים שהם לא יפריעו לחברה הנורמטיבית, ולצורך זה כמעט הכל מותר. בבתי החולים מעבירים אותם שטיפת מוח אינטנסיבית לגבי הצורך בתרופות, אע"פ שגם לשיטתם, חוסר האיזון הכימי הוא רק אחד מהמרכיבים של המחלה. יכול להיות שהם מעוניינים שהם יהיו חלשים כתוצאה מתופעות הלוואי של התרופות כשהחולשה הזו מאפשרת לשלוט בהם.

אחת מהשאלות שחזרו הרבה בשיחות קבוצתיות הייתה האם הם מאמינים באלוהים.

התשובה שתמיד היו נותנים היא שאין קשר בין הדברים. אני חושב שיש קשר...

השאלה מה תפקידם של הפסיכיאטרים (ובעיקר פסיכיאטרים בבית חולים); האם לעזור למטופלים או להגן על החברה הנורמטיבית מפניהם?

האם הם נותנים אמון במטופלים שהם עברו משהן שהרבה פעמים יש להטיל את האשמה על החברה , וברגע שייתנו להם את הכלים להתמודד, אז הם יוכלו לפרוח, או שהם אינם נותנים בהם אמון?

האם הם מציגים את כל הגישות הטיפוליות (רק תרופות, רק שיחות, שילוב), ומאפשרים לכל מטופל לבחור בדרך שלו, או שמציגים בצורה די גסה את הגישות הקיצוניות של טיפול המבוסס רק על תרופות?

כל השאלות האלה הן שאלות של אמונה ומוסר, ואינן שאלות רפואיות כלל. התשובות אליהן יכולות להיגזר מהשאלה של אמונה באלוהים היכול לראות מה אדם חושב.

לדעתי, מסיבה זו צריך להבהיר את הדברים, לומר את האמת, ועד כמה שניתן, לתת לכל מטופל לקחת את הבחירה בידיים שלו.

את בהחלט צודקת, שמטופל שנמצא במצבים שהוא אינו מתקשר כראוי - אין יותר מדיי מה לעשות.

אני מקווה שלאט לאט נצליח לשנות את הגישות.

כל טוב,
שמוליק.

כל ההודעות שלי. אני לא אמרתי שאם מטופל לא מתקשר כראוי אין יותר מדי מה לעשות אלא שלא הוגן לפרש אותו . דרך אגב אני לא מתכוונת רק לחולים פסיכיאטריים ולא רק לבתי חולים פסיכיאטריים אלא ובעיקר לעולם שבחוץ וגם למקרה נורא שראיתי של בן אדם שנשאב לשם.

שוב פעם שלום.

מה שידוע לי מנסיוני האישי, זה שלא מנסים לפרש את המעשים, אלא רושמים אותם בסיכום אישפוז על מנת להצדיק את האישפוז.

על מנת לנסות להבין מה קורה, מבקשים הסברים מהמשפחה הקרובה, וגם הסברים אלה אינם מחייבים. אם מקבלים מהם מידע, גם את זה כותבים.

רק כשהמטופל נרגע, מדברים איתו, אך הרבה פעמים המטופל אינו נותן אמון. באישפוז השני שלי, זה בדיוק היה המצב. לא נתתי אמון, רציתי לעשות את מה שמצפים ממני לעשות על מנת להשתחרר ואחר כך, כבר אז היה בדעתי לזרוק את התרופות ולעשות ככל שיעלה על רוחי.

אני מסכים שגם כאשר המטופל נרגע, זה לא בהכרח ערובה שהוא יכול לומר את כל אשר על ליבו, אבל לא צריך להאשים בכך את הפסיכיאטרים; יש לכך גורמים נוספים, שאולי אליהם צריך להפנות את האצבע המאשימה.

בכל אופן, גם אני מעוניין לראות תגובה מאחד הרופאים של הפורום.

כל טוב,
שמוליק.

1. לפעמים המשפחה הקרובה נמצאת גם כן בבעיה
2. מחכה לתשובה ממנהלי הפורום

לתשובה של דוידאור -- לקונית סכמטית אין בה שום התיחסות לגוף בצורה אישית .
כלומר הרופאים האלה מתיחסים לסיפטומים ( של מחלה ) כאל האדם עצמו .
כמו שאמר הפותח בשרשור , מצבו של אדם משתפר פלאים לאחר תקופה .
כי הסימפטומים נעלמים אבל משום מה האבחנה היא "כרונית " והיחס שמקבלים הוא מזלזל
משפיל ובוטה . זה המחיר שאנו משלמים על להיות נכה , וכל מה שנלווה אליו .
עוד משהו כל אותם רופאים ואני אומר לא כולם יש מטפלים טובים , אבל הכלל עושים "מוניטין" " רזומה " "כבוד " על חשבוננו .
יחי עם ישראל כל הכבוד לצהל .

בלט !