קראו את דברי הפרופ' לפסיכיאטריה

תמליל דבריו של ד"ר תומאס סזאס:

"אתה צריך שקושי נפשי יוגדר במדריך האבחוני והסטטיסטי (DSM) על מנת לקרוא לו "מחלה", לטפל בו כמחלה ולרשום לזה תרופות.
כשאני למדתי בבי"ס לרפואה, היו במדריך רק 6 או 7 הגדרות.
היום יש מעל 300.
אתה רוצה לומר לי שהתגלו 294 מחלות בששים השנים האחרונות? בפסיכיאטריה בלבד? זוהי בדיחה.
יש לנו עסק עם מגיפה של פסיכיאטריה. אין לנו מגיפה של מחלות נפש, יש לנו מגיפה של פסיכיאטריה.
אתה אוכל יותר מדי, זו מחלה, זו התמכרות. אתה מעשן יותר מדי, זו מחלה.
אתה לא מאושר, זו מחלה.
אתה עצוב מדי, זו מחלה. אתה שמן מדי, זו מחלה.
אתה לא עושה מספיק סקס, זו מחלה. אתה עושה יותר מדי סקס, זו מחלה.
רצון חופשי אינו קיים, זה הכל כימיקלים.
אין משמעת עצמית, אין שליטה עצמית.
"חוסר איזון כימי" מתאים היטב לרעיון שאתה נוטל תרופה שתפקידה "לשקם" את האיזון שלך.
זה סיפור, מיתוס, אגדה.
ועל בסיס זה אנו פועלים באמריקה הצפונית.
הילד לא מתפקד כמצופה או לא מתנהג כמצופה, הוא אינו אחראי.
האחראי הוא כימיקל, אז ניתן לו כימיקל.
אתה שומע מדי יום בטלוויזיה שזה הפרעת נפש וזה הפרעת נפש.
ומפרסמים את זולופט (נוגד-דיכאון). אסור לפרסם בירה, אבל את זולופט מותר לפרסם.
אבל זה לא רק פסיכיאטריה, זה "פסיכיאטריזציה" שלמה של התרבות.
מה יותר רעיל – זולופט או בירה?
אמֶן, הוויכוח נגמר.
יש סתירה פנימית ברעיונות הללו. היא כל כך מוחלטת, שהם אינם עומדים באף בדיקה מדוקדקת.
איש עדיין לא מדד, הוכיח, או המציא בדיקה שתראה אם למישהו יש חוסר איזון כימי במוח. נקודה.
פסיכיאטרים הולכים ומתרחקים יותר ויותר ממגע אנושי של אדם לאדם.
והם מתחזים יותר ויותר לרופאים. הם מדברים ופועלים כאילו היו רופאים.
הם מדברים על אבחון וטיפולים והמוח וכל הדברים הללו כשאין להם שום מושג על זה, כלום.
זה לא מדע, זה פוליטיקה וכלכלה.
זה מה שפסיכיאטריה היא למעשה – פוליטיקה וכלכלה.
זו שליטה על התנהגות, זה לא מדע ולא רפואה.
זה כל כך התעצם עד שקשה להאמין לזה."