האמנם טיפול פסיכיאטרי "לפי הספר"?

הפסיכיאטריה מנסה כל הזמן להתמודד עם מקור הבעיה,
ההתייחסות הנכונה לבעיה נפשית זה בירור ומתן מענה ב 3 רבדים:
ביולוגי ( תרופות, וויטאמינים, שלילת בעיות אורגניות וכו.. )
פסיכולוגי ( בירור בעיות מהעבר, התמודדות עם תסכולים , אשמה, כעס, משמעות ועוד..)
וכן סביבתי ( זיהוי משברים, הדרכת הורית וסובבים, התערבות בזמן משבר , בניית רשת ביטחון , תהליך שיקומי ועוד..).

יש לזכור שהפרעות פסיכיאטריות, זה קשת של מצבים, מקלים למצבים קשים וכרוניים.

אדם חכם לפני הרבה שנים אמר , "החיים זה המחלה ופסיכיאטריה זה התרופה".
החיים קשים מלווים במשברים וקשיים יומיומיים, רובנו בשלב כזה או אחר נחווה סבל נפשי ואף נמלא אולי קריטריונים לבעיה נפשית.
אכן ההגדרה מה זה הפרעה נפשית ומה זה נורמלי לא פשוט ומהווה אתגר.
בגדול , סבל נפשי קשה, הפוגע בתפקוד החברתי, תעסוקתי ואקדמי לאורך זמן, מהווה הגדרה סבירה ויעילה.
אנשים רבים סובלים כיום, לא נהנים, חשים שלא ממצאים את החיים, חשים מזוייפים, ללא משמעות לחיים ועניין לקום בבוקר... הרבה פעמים הפסיכיאטריה מאפשרת לעזור באופן מהותי לאנשים שסובלים והדגש הנכון זה לא רק תרופות, כמו שהסברתי, דגש חייב להיות פסיכולוגי וסביבתי , אני אישית מעדיף לתת כמה שפחות תרופות באם אפשר, בהחלט מסכים שעדיף באם אפשר ללא תרופות בכלל , כמו שעדיף ללא תרופות בסוכרת, לחץ דם ומחלות כרוניות אחרות וכו.. אך מה לעשות לפעמים חייבים !!!

שלום לכולם ולד"ר דוידאור.

אכן סוף סוף ישנה הסכמה רשמית למה שאני כל הזמן מנסה להגיד.

אני כל הזמן מנסה להגיד שהטיפול הפסיכולוגי והסביבתי הוא העיקר והוא חשוב יותר מהטיפול התרופתי. נראה שד"ר דוידאור הסכים עם דבריי. הוא בעצמו כתב שהוא מעדיף לתת מה שפחות תרופות.

התרופות עוזרות, ובאמת שלפעמים אין ברירה. מבחינתי, ישנה עדיין נקודה שהיא שנוייה במחלוקת: האם חוסר איזון כימי במוח היא בעייה העומדת בפני עצמה או לא?

לפי התיאוריה העומדת מאחורי הפסיכיאטריה חלק מהבעיות הנפשיות הן תוצאה של חוסר איזון כימי במח והתרופות נחותות כדי להשיג את האיזון הרצוי. לדעתי, שורש הבעייה הוא לא במח; חוסר האיזון הוא סימטום של בעייה שהמקום שלה הוא אחר, ואם מטפלים במקום האחר, אז לא אמור להיות שום חוסר איזון כימי במוח.

אני חושב שעיקר הזעם המופנה כנגד הפסיכיאטריה הוא על הטיפול הכפוי.

ככלל, כל כפייה - תהא אשר תהא - מעוררת התנגדות וזעם חזקים.

אפשר לומר שאצלי זה התחיל מכפייה מסוג אחר.

החוק במדינת ישראל קובע כי כל אזרח שמלאו לו שמונה עשרה שנים חייב בשירות בטחון. במילים אחרות הגיוס הוא כפוי. לדעתי, עצם המצב הזה שהגיוס הוא כפוי - יוצר הרבה בעיות. אני בטוח שהרופאים הנכבדים יכולים לציין מנסיונם האישי, שהרבה בעיות נפשיות מתחילות בצבא או עומדות סביב הצבא. כדאי לראות את דבריו של חבר הכנסת משה פייגלין בנושא.

ישנו עדיין גורם כפייתי משמעותי: בכל מסגרות השיקום חייבים ליטול תרופות על פי המלצת הרופא המטפל. ישנו כאן מילכוד: מי שחושב שאפשר לוותר על התרופות, צריך לשקם את עצמו בכוחו שלו הוא. הרבה פעמים מטופלים כאלה - אין ביכולתם להשתקם עצמאית, ולו מבחינה כלכלית. יש לאפשר למי שרוצה בכל להשתקם ללא תרופות.

ייתכן שכל הטענות האלה צריכות להיות מופנות לעבר משרד הבריאות וממש לא לרופאי הפורום.

ועוד טענה קשה שיש כנגד הפסיכיאטריה היא שאין מצב של הבראה; מי שאובחן באיזה שהוא אובחון, אין מצב כזה שבו הוא ייחשב ל"בריא", שהוא הבריא מהמחלה, ושהכל אצלו בסדר. זו בעיניי בעייה קשה, אבל אני בטוח שאף אחד מרופאי הפורום אינו אחראי לכך אישית. ממש לא ברור מי קובע את המדיניות הזו. ומי יכול לשנות אותה. וכל מאוד להיות שמדובר בנורמה חברתית. על כל פנים, אני חושב שגם הרופאים בעצמם "נדפקים" מזה, בכך שזה מקשה את הטיפול. במיוחד אצל מטופלים בכפייה.

שמוליק