חרדה

קצרה היריעה מלהכיל את כל הגורמים והסיבות שבגינן אני פונה לפורום פסיכיאטריה וכמובן שלא אלאה אתכם בכל סיפור חיי (לשם כך אני פורטת את בעיותיי באזניה של פסיכולוגית נפלאה שהתחלתי טיפול אצלה) אך בנקודות אמנה מספר נקודות חשובות: אני סובלת מ PMS שבא לידי ביטוי בעיקר בתחושת סערה נפשית או דיכאון בימים שלפני המחזור.
כנראה שאני במידה מסוימת גם מ OCD
והחיים שלי, באופן כללי, לא האירו לי פנים, כך שלאחרונה אני מרגישה שגם מצב הרוח שלי נסדק ואני הופכת ליותר ויותר מיואשת.
עד כה האמנתי שאני אתגבר על הכל ואכן כך היה יצאתי מהסבוכים שבמצבים - לא תמיד בקלילות, לעיתים ממש בשן ועין אך בסופו של דבר יצאתי מהם. לאחרונה שתי הבעיות שמניתי לעיל (PMS + OCD) החליטו לקשור קשר נגדי (בהלצה כמובן. אחרי הכל פורום פסיכיאטריה, שלא תחשבו שהשתגעתי :)) ונעשיתי חרדתית מאד בעיקר בימים שבסמוך למחזור שהחרדה שלי היא ממחלות (היפוכונדרייה, בעגה המקצועית) ובעיקר ממחלות זיהומיות (איידס, צהבת וכדומה). נעשיתי כל כך סטרילית, שלעיתים כשאני מנסה לדמיין איך אני נראית מהצד, אני חוששת שאני נוהגת ממש כמו ג'ק ניקולסון בסרט "הכי טוב שיש". אני נמנעת להיכנס לשירותים ציבוריים וכשאני כבר נכנסת לשירותים אני מקיימת טקס של ממש עד שאני באמת משתמשת בהם, פתאום נעשיתי מאד "קשובה" לכל פצע או שריטה שנגרמת לי, כל נתז של נוזל (שסביר להניח שהוא רק סתם מי מזגנים) שבטעות מכה בפניי או חלילה נכנס לעיניי מטריד אותי ימים שלמים עד שאני נרגעת, אני מבקרת לא מעט בפורומים הנוגעים ל HIV, אני שוטפת המון פעמים ידיים - בקיצור חדלתי מההנאה הפשוטה מהחיים. יעוץ לקוי של חברים (הכוונה הייתה טובה התוצאות פחות) שניסו להניא אותי ממחשבות רעות החלו לשכנע אותי ברעיון המחשבה בוראת מציאות ומאז... בכלל חיי הפכו לציפייה מתמדת לרע ביותר.
אני אומנם כותבת את הפוסט עם קורט של צחוק (בעיקר על עצמי) אבל אני באמת מאד סובלת ולא יודעת מה לעשות. ברור לי שתייעצו לי ליטול כדורים אך אני מודה שמבחינתי זה אולי אליה יפה ורכה אך הקוץ שבה מפחיד אותי לא פחות מהבעיה שהם (הכדורים) אמורים לפתור - אני חוששת שאהיה תלויה בכדורים אלו ואפחד להפסיק להשתמש בהם כשארגיש טוב ובכלל אם אזקוף את ההתגברות על הפחד בכדורים, מבינתי זה יותר מלהיכנע לו, זה להרים ידיים בתבוסה מולו וזה הרי בדיוק מה שאני לא רוצה שיקרה. בנוסף, אני שונאת כדורים ובעיקר כאלו שייעודם (לפחות בעיניי הלא מקצועיות) הוא לטפל עד סוף הימים בסימפטומים של הבעיה ולא לחפש את הבעיה עצמה ולגדוע אותה אחת ולתמיד. אני מכירה כמה נוטלי תרופות מסוג ה SSRI וההבטחה לעצמם ש"זה רק חלצי שנה" התארכה לשנים רבות רבות ולעיתים אף המינון הולך וגדל והתלות בהן רק הולכת ומחריפה. ובכל זאת, אני מניחה שהמוחות שמנהלים את הפורום חכמים וטובים משלי כך שאודה לכם על ייעוצכם - אשמח לדעת קצת יותר על תרופות פסיכיאטריות ולשאול אם יש באמתחתכם אולי טפול מומלץ אחר.