יש לי צורך נפשי להיות תמיד בסביבה

של אנשים.כלומר :לגור ולהסתובב בסביבה סואנת אך לא חייב שיהיה לי קשר אישי איתם.
אני עובדת ועסוקה ויודעת לבלות עם עצמי בלי להרגיש צורך קבוע באינטראקציה עם הסביבה אך חייבת לראות אנשים ברחוב ממרפסת ביתי
ויותר מכך : מחפשת לראות בכל מקום אנשים אסתטיים ויפים.
התופעה הזו משפיעה מאד על מצב רוחי.
מעולם לא שמעתי על מישהו שסובל מתופעה כזו .
מה שקשה לי זה כמובן כשאין אנשים או כשיש רק מכוערים ומוזנחים-אני נופלת ברוחי ומצטברחת.
אם יוצאים לטיול משפחתי זה חייב להיות רק בסביבה סואנת ובסביבה שאמורים להיות בה אנשים מהסוג המשובח ואם זה לא צלח -אני עצובה.
מאחר שהיום רוב הרחובות ריקים מאדם-ואין ילדים שמשחקים בחוץ-קשה מאד לחיות בתנאים נפשיים כאלה.
זה מעסיק אותי רוב היום-מה ההסבר לתופעה והאם ניתן לפתור אותה?