אשפוז מועיל? מתי ולמי?

אבי, בן 72 סובל בחודשים האחרונים ממצב נפשי מידרדר והולך.
הוא נתון בדיכאון עמוק, התקפי חרדה קשים, והתנהגות אובססיבית חסרת שליטה.
במקביל חלה גם הידרדרות דרסטית בתפקודו הקוגנטיבי, הוא שרוי בבלבול נוראי, חוסר אונים ותלותיות מוחלטת.
יש לציין כי על פי דברי הרופאים ותוצאות הבדיקות לא מדובר על דמנסיה או אלצהיימר אלא על תופעות לוואי של המצב הנפשי, (סוג של פסודודמנסיה), ולמעשה יכולותיו הקוגנטיביות לא נפגעו עד כדי כך (זאת ניתן אכן לראות בזמני רגיעה בהם הוא מתעסק בקריאה ועיון ומגלה הבנה וזיכרון מפתיעים).
הוא מטופל בתרופות ונמצא במעקב פסיכיאטרי, אולם טרם נמצא ההרכב והמינון המתאימים ומעבר לשיפור קל בנושא הדיכאון, המצב רק מחמיר.
ביומיום מטפלת בו אימי, שרתוקה אליו 24 שעות, בסיוע תורנויות של שאר בני המשפחה.
בימים האחרונים חלה החמרה במצב והתקפי החרדה מלווים בהתפרצויות זעם אלימות, כולל בעיטות ברהיטים, הרמת ידיים על הסובבים וזריקת כסאות.
כולנו הולכים על ביצים לידו ועושים הכל כדי שלא להעלות את חמתו, מפחד ההתקף הבא.
אנו רועדים להשאיר את אימנו לבד בחברתו, מחשש שיפגע בה באופן חמור (עד עכשיו היו פגיעות קלות בלבד- מכות יבשות, שריטות שטחיות וכדו') אולם לא יודעים מה ניתן לעשות.
אמא לא מוכנה בשום אופן לאשפז אותו מאחר וברור לה שבבי"ח יסממו אותו בזריקות הרגעה ותו לא.
אשמח לשמוע דעה מבעלי ניסיון מה ניתן לעשות במצבים כאלו, והאם אשפוז בבית חולים עשוי לתת מענה מעבר להרגעה מקומית, עד לחזרה לתפקוד כמה שניתן.