התייעצות

למה בדיוק העיסוק שלו בכפות ידיים/רגליים של מכרים הוא פסול? ואם אפשר לשאול האם בכלל יש משהו מלבד העיסוק עצמו שגורם לך לחשוד שמדובר בעיסוק מיני? (וגם אם כן, אז מה? הוא פוגע במישהו?)
האם העיסוק הנ''ל מסב לו נזקים אישיים/חברתיים/התפתחותיים? האם אנשים מתרחקים ממנו או האם זו רק הרתיעה שלכם מחדירה שכזו מצד בנכם לחיי הסובבים אותו. איך הוא מבחינה תקשורתית ומבחינת היכולות החברתיות? האם הוא מסביר מדוע הוא מעוניין בתמונות מכל האנשים שהוא פוגש (לכם או לסובבים)? ולמה העיסוק הזה משמעותי לו?

אולי התמונות של האיברים הן אמצעי שלו להרגיש קרוב ומחובר לאנשים, למצוא מכנה משותף איתם, לגעת בצורה פחות תקשורתית בשונות (הפיזית) בין האנשים ובכך לגשר במעט על הפער בינו האוטיסט לבין האדם ''הנורמטיבי''. אולי דווקא בגלל שזה מאוד אישי זה מאפשר אצלו איזו קרבה לסובבים שלא מתאפשרת עקב כשל בתקשורת הבינאישית.

אם הוא פונה לזרים אותם רק פגש בבקשה לקבל את תמונותיהם, יתכן שהוא מרגיש נחות מולם ומנסה להחזיר את המצב לטובתו על ידי ''קירוב כפוי'' של האדם (כשהוא מבקש מהזר להחשף כך בפניו). יכול להיות שאנשים שונים, מתוך אי נעימות וחוסר רצון לפגוע, נעתרים לבקשתו ונותנים לו גישה לפרטים האישיים האלו, אך אתם דואגים שאותם אנשים ''מסמנים'' אותו כחריג ושצורת האינטרקציה הזו עם אנשים זרים היא לא הדרך בה עליו ללכת.

אני חייבת לומר, שאם חברה שלי הייתה מבקשת ממני תמונות ידיים ורגליים זה היה מרגיש לי מעט מוזר ובהחלט אישי, אבל לא חריג במיוחד. אני לא יודעת מה התגובות של ילדים בני 13 לעניין ומה הוא משדר ואיך זה פוגע או לא פוגע בו.

בלי לשנות הרבה, במידה וצדקתי לגבי החששות שלכם, הדבר היחידי שהייתי עושה הוא ליצור סיפור תירוץ טוב לסיבה בגינה בנכם מעוניין בתמונות האלו. שהוא עושה עבודת אומנות, שהוא מתעניין מאוד בפיזיולוגיה של כפות הידיים והרגליים, או דברים פשוטים מזה. ברגע שתצרו סיפור, תציעו לבנכם לומר את הסיפור הזה על מנת לקבל יותר שיתוף פעולה מאנשים אחרים.
קיום תירוץ לא יסמן אותו כחריג בעיני אחרים מצד אחד, מצד שני יאפשר גישה לחיים האישיים של אנשים אחרים בה הוא בעמדת כוח. (הכוונה בעמדת כוח היא שהוא יוצר סוג של אינטימיות והוא נהנה מהקרבה הזו לאדם (חבר או זר) שאולי לא היתה מתאפשרת אחרת).
אני לא יודעת אם במקביל יש צורך להציב לו גבול גמיש ולהגביל אותו בכמות האנשים אליהם הוא פונה. אולי לנסות להסביר לו שצילומים של כפות הרגליים והידיים הם דבר אישי לחלק מהאנשים?
בכללי, אני חושבת שחשוב להבין מה הוא מקבל מכל העיסוק הזה הכולל בתוכו את האינטרקציה הנלווית לאנשים השונים.

עם זאת, יש מצב שדיברתי שטויות, באופן חלקי או מלא.
בהצלחה,
סוזי

כמו כן, ושוב, יתכן שאני טועה לגבי זה, אבל אולי אפשר להסביר לבנכם (רק במידת הצורך) כי רצוי לבקש תמונות מאנשים שקרובים אליך כי אנשים זרים שלא מכירים אותו יכולים להיות יותר רגישים לפרטיות שלהם בחייהם האישים - זאת במטרה למנוע דפוס התנהגות ביצירת קשר והתיידדות *מעוותת* שכזו שעלולה להביא לתוצאה ההפוכה מצד האדם השני שמרגיש שמכניסים אותו למצב קרבה כפוי וגורם להתרחקות ולמגננה. במקביל לנסות להבין את הצרכים שלו בקשרים עם אנשים ולתת לו כלים על מנת להשיגם.

בהצלחה,
סוזי

שמוליק, יש לך איזה רעיון?

שלום סוזי.

בעצם זה שכתבת תגובה אמפתית, אני מניח שעזרת לטלי, אפילו אם העלית השערות שאינן נכונות.

אבל בגדול אני חושב שמה שכתבת יכול להיות נכון.

אם יש לי איזה רעיון מה לומר, אז זה בזכותך :-).

ההגדרה של הפרעה הפשית היא התנהגות שגרתית שחורגת מהנורמות החברתיות ושגורמת לסבל או לאדם עצמו או לסביבתו.

צילום כפות ידיים וכפות רגליים של אנשים אחרים היא בהחלט התנהגות שחורגת מהנורמות.

אני מניח שההתנהגות הזו איננה גורמת לסבל לילד עצמו, אך כנראה שהיא גורמת סבל לסביבה.

שתי דרכים עומדות לפנינו: האחת היא למנוע את ההתנהגות הזו, והשנייה היא לדאוג שהתנהגות הזו לא תפגע בסביבה, והדרכים אינן בהכרח סותרות זו את זו, אלא יכולות להשלים.

בין כך ובין כך, צריך להבין את הצורך של הילד בצילום כפות הידיים וכפות הרגליים. יכול להיות שניתן לספק את הצורך הריגשי הזה בדרכים אחרות. עם זאת, ההבנה הזו יכולה לתת לגיטימציה להתנהגות הזו, ואז צריך למצוא דרכים להשיג את המטרה מבלי לפגוע בסביבה. רעיון "קיצוני" לדרך לגיטימית כזו היא למשל ע"י בקשת רשות (ואפילו מאנשים זרים). קרוב לוודאי שבקשה שכזו לא תזכה למענה נרחב, ובמיוחד כשמדובר באשים זרים, אך בכך, אין פגיעה בסביבה; מי שלא נותן הסכמה - מניחים לו.

אין לי רעיון איזו צורך ריגשי הצילום הזה מספק. ההשערות שהעלית יכולות להיות נכונות. צריך לבדוק את זה עם הילד עצמו...

כל טוב,
שמוליק.