הפרעת OCD ?

זה הפך להיות ממש מגוחך בקיצור..
יש הרבה פעמים שאני כן מצליחה להשתלט על זה ולהבין שזה לא הגיוני, אבל ברוב הזמן קשה לי מאוד להרפות, מכל דבר שהוא. אבל זה רק חלק מהעניין..
כמו שהתחלתי לכתוב בהתחלה - יש לי בעיקר כפיתיות במחשבות עצמן. כפיתיות שאולי החלה ממשהו אמיתי והפכה למשהו חסר הגיון... וזה משהו שפשוט סבלתי ממנו כל החיים והעלמתי עין... כי לא חשבתי שיש לזה שם או טיפול..
העניין הוא.. שכנראה בגלל מה שעברתי הפכתי לאדם שמאוד מאשים את עצמו על כל שטות ומלא בשנאה עצמית והלקאה עצמית- וזה גורם לי ממש לרדוף את עצמי אחרי כל טעות שלי, אחרי כל טעות דמיונית שלי, ואחרי כל שטות קטנה שנדמה לי שעשיתי לא נכון. או לא בסדר. זה אומנם לרוב מתבטא בתחושות אשם- אבל האובססיה החמירה עם השנים והפכה להיות משהו כללי של בעיקר אי יכולת להרפות ממחשבות. גם כאלו שלא בהכרח קשורות לזה. זה היה גורם לי מצוקה עצומה אבל בכל פעם שדיברתי על זה אף אחד לא ממש הבין אותי או את החומרה של הדברים וחשב שאני כמו כל אדם פשוט מישהי שחושבת יותר מדי. אבל ה"יותר מדי" הזה הוא באמת יותר מדי, ולפעמים זה מגיע גם למצבים של מחשבות מטרידות ופולשניות שגורמות לי להרגיש רע עם עצמי ומכניסות אותי ללופ של "אני בן אדם רע", מחשבות שגורמות לי מצוקה רק בגלל שהן מופיעות בכלל ובמקום להתייחס אליהם כאל משהו רגיל הייתי בעבר כל כך רודפת את עצמי בגללן ואז הייתי הופכת את האובססיה לגדולה יותר. אלו דברים שאני אפילו מתביישת להשמיע בקול. והייתי מפחדת שאני אפעל לפי כל מני מחשבות שסתם עברו לרגע בראשי כמו שכל אדם חושב(כי הוא פשוט יכול) וחושבת שאני אדם נורא כשבעצם לא עשיתי כלום. ואז מנפחת את כל הסיפור ומחמירה את המחשבות שהופכות כבר לאובססיביות. ואז הייתי עוד יותר אכולת חרודות וזה מעגל שלא מפסיק להזין את עצמו.
אני מסוגלת לחשוב על איזשהו מעשה או מקרה שקרה לי או למישהו במשך שעות גם אם תוך כדי אני צריכה לתפקד וללכת למקומות וזה לא מפסיק להטריד אותי.
וגם יש לי הרגל כבר בערך מגיל 8,9 של "לקצץ" לעצמי את הציפורניים, אבל לא עם מספריים ולא אכילת ציפורניים אלא פשוט עם היד להתעסק שעות עם הציפורן עד שאני "קורעת" ומקצצת עוד ועוד עד שזה מגיע לרמה שיש לי דם, ואני עדיין לא מפסיקה.
יכול להיות שאולי בתת מודע פעם זה היה פעולה שנעשתה מתוך נסיון להרגיע לחץ אבל זה כבר משהו שנמשך שנים והחמיר עם השנים וגם כשאנשים ליידי אומרים לי להפסיק ואני באמת מנסה אני לא מצליחה.. כאילו שאני מרגישה שאני ממש "חייבת". אולי זה גם חלק מכל ההלקאה העצמית, למרות שאני לא מנסה להכאיב לעצמי אלא פשוט מרגישה שאני לא יכולה להרפות מזה. לא יודעת למה
כילדה היו לי גם אמונות שאם אני לא אגיד משהו הרבה פעמים בלב או אם אעשה פעולות"טקסיות" כלשהן אז משהו רע יקרה, אבל זה איכשהו פשוט נעלם עם ההתבגרות שלי. ורק לאחרונה אני מרגישה את ההחמרה הזו במצבים שונים...
תודה מראש על ההתייחסות מחכה לתגובתכם

שלום לך.

קראתי את דברייך, ואני משוכנע שיש לך מודעות עצמית ואין בהתנהגות שלך משהו שנובע מתוך רוע לב. אין מהתיאור שלך שום עדות שהדברים המוזרים שאת עושה גורמים לסבל לסביבה שלך.

לכל אחד יכול לקרות שהרגש ידחוק בו לעשות מעשים שהשכל הישר יגדי שעדיף להימנע מלעשות אותם. אולי אצל אחרים זה קורה פחות, אבל זה יכול לקרות.

ההדרכה הכללית להתמודדות עם מקרים כאלה, היא לברר מאיפה בא הדחף הזה. לנסות לברר את מקרורו של הדחף גם אם צריכים להיכנס לאירועים לא נעימים בעבר.

אני חושב שתוכלי לעשות את הבירור הזה בעצמך, ואולי תצטרכי להיעזר בפסיכולוג, אבל הוא יכול רק לעזור, ואת העבודה הזו תצטרכי לעשות בעצמך.

בכל אופן, אני מציע לך לאהוב את עצמך כפי שאת. תמיד טוב שיהיו שאיפות להגיע למקום טוב יותר, אבל צריך לדעת לגלות סלחנות כשלא מצליחים, ולהמשיך לנסות שוב.

כל טוב,
שמוליק.