אביליפיי

שלום דינה.

אני "סובל" מסכיזו-אפקטיב, אבל אפשר להגיד שניצחתי את המחלה. ניתן לנצח את המחלה ע"י טיפול טוב, ואין שום סיבה להרים ידיים.

אני חושב שגם במקרים הכי קשים, נכון יותר לומר שלא ידוע כיצד לטפל בהם מאשר לחשוב שהמטופל הוא "מקרה אבוד".

התרופות האנטי-פסיכוטיות מעוררות תיאבון ולכן גורמות להשמנה. לפונקס היא תרופה שאחת מהחסרונות הגדולים שלה הוא בכך שהיא עלולה לפגוע בכדוריות הדם הלבנות, ולכן מחייבת לפחות בתחילת הטיפול בדיקת דם בתדירות של אחת לשבוע.

על כל פנים, התרופות נועדו כדי ליצור איזון כימי במוח. זה רק אחד מהמרכיבים של המחלה, ולכן טיפול המבוסס רק על תרופות אינו מספיק יעיל. חשוב לטפל במרכיב הריגשי של המחלה. טיפול טוב במרכיב הריגשי יכול לבטל לגמרי את הצורך בתרופות.

לא כתבת שום דבר על הטיפול במרכיב הריגשי, ואני בטוח באמת משתיים: או שביתך לא מקבלת טיפול ריגשי כלל או שהטיפול לא מספיק טוב.

טיפול טוב דורש התאמה בין המטפל למטופל. כשאין התאמה אין בכל כדי להעיד על חוסר מקצועיות של המטפל, וצריך לנסות מטפל אחר.

אני מאחל לך ולבתך כל טוב.
שמוליק.

איני יודעת לגבי המשך הטיפול,
ומה שאני אומרת אינו בגדר המלצה, שכן אני זה רק מקרה אחד. (וגם אינו ביקורת עליכם ספציפית).
באופן אישי, בתקופה שסבלתי מפרנויות ומחשבות שווא, חלק מבני המשפחה סבלו יחד איתי. ככל הנראה הטרפתי אותם, בשיחות מוזרות, פחדים הזויים. כתוצאה מזה, לפחות איך שאני זוכרת את החוויה היום, הגישה כלפיי מצד אותם בני משפחה הייתה הרסנית עבורי.
היה לי מאוד קשה עם כעס שכוון כלפיי, עוינות, תקיפות (כשהיא נעשתה באופן ביקורתי/שופט/כועס). הבעיה אצל סכיזופרן שסובל מפרנויות ומחשבות שווא, זה שלא ניתן לשכנע אותו שמה שהוא חווה הוא לא המציאות, ונסיונות תקיפים ולא מפורטים יכולים ליצור אשליה של כעס, ביקורת וכו' ובעצם לפספס את המטרה המקורית.
למזלי היה לי את אימי שהייתה מאוד רכה, חמה וסבלנית איתי. אני תוהה עד היום אם מצבי היה שונה לו היה מישהו מסביר לי בסבלנות ובפירוט כיצד הפחדים שלי לא מבוססים (אני דברתי הרבה על הפחדים שלי עם המשפחה, ופחות עם בני המשפחה ש*יצאו* עליי). עדיין יכול להיות שהמצב שלי לא היה שונה.
בכל מקרה, לדעתי, חשוב להיות סבלני ורך כלפי אדם שסובל כל כך נפשית.

בהצלחה,
סוזי

שלום סוזי.

קודם כל, כל הכבוד לך על כך שאת כותבת תגובות מעודדות בפורום :-)

רציתי להפנות אלייך שאלה מעניינת על מצבים פסיכוטיים.

בכל המקרים שבהם ההיתי במצב פסיכוטי, הייתה לי דרישה מוצדקת שלא באה על סיפוקה, ובמצב הפסיכוטי דיברתי שטויות, אבל זו הייתה בעצם מחאה על כך שאותן דרישות מוצדקות לא באו על סיפוקן.

בפעם הראשונה בגיל 18 , זה היה אחרי שקיבלת מהצבא פטור על סעיף נפשי. לעזאזל אידאולגיה, רציתי לא להיות שונה מכולם, ורציתי לשנות את האיבחון הזה שהוא "כתם לכל החיים". אחד עשרה שנים אחר כך, שוב פעם הרגשתי שמפלים אותי לרעה בגלל אי-שירות בצבא. זה בא בעיקר ע"י הסביבה. זה התפוצץ אחרי נסיונות לא מוצלחים למצוא עבודה בתחום שלי (הכולל בדרך כלל ראיונות במחלקת משאבי אנוש, שמהווה במובן מסויים מעין איבחון נפשי). גם כאן, אני חושב שהייתה לי דרישה מוצדקת לקבל עבודה מכובדת בהתאם לכישרונות שלי...

באופן, כללי יותר אני משער שבכל מקרה ישנה איזו דרישה נכונה וצודקת, לפחות מצידו של המטופל, וכשהיא לא באה על סיפוקה, אז נכנסים למצב פסיכוטי ומדמיינים איך בכל מיני דרכים מטורפות הדרישה הזו באה על סיפוקה מפני שזה לא יכול להיות שהמשאלה הזו לא תתגשם. מהסיבה הזו לא ניתן לשכנע את המטופל שמשהו לא בסדר, כי מבחינתו ה"לא בסדר" הזה הוא אקויוולנטי לגניזה של המשאלה.

מעניין אותי האם המודל הזה נכון גם במקרה שלך.

תודה וכל טוב,
שמוליק.

היי שמוליק,
אין לי ספק שיש סיפור חיים מאחורי מה ששיתפת.
אני חושבת שאני מצליחה להתחבר למחשבה ולתהיה שהצגת, עם זאת הייתי שמחה אם היית מפרט יותר באופן שלא יפגע בפרטיותך.
לגבי הפסקה האחרונה של דברייך אני יכולה לומר כי הבנתי ממך שכאשר אדם במצב פסיכוטי מציב דרישה כלשהי, תמוהה ככל שתהיה, יש מאחוריה סיבה אמיתית שבאה עקב מצב תודעתי כזה או אחר. כאשר מבטלים את הדרישה, מתעלמים מהסיבה. זה נשמע לי נכון לכל אדם במצב פסיכוטי, לא?

קראתי שוב ואני אוסיף ש:
קשה לי לדבר על עצמי כי אני לא יודעת לשים אצבע על נקודת ההתחלה אצלי. תקופה ארוכה היו לי חרדות ומחשבות יחס, זה פלוס העובדה שאני אדם רגיש פלוס שימוש כרוני במריחואנה ליווה אותי הרבה זמן עד להדרדרות המשמעותית (עד שהפסקתי לתפקד לחלוטין) ולסימנים השליליים. לפני ההדרדרות היו כמה אירועים גדולים שיכול להיות שאם לא היו מתרחשים הייתי מצליחה להתאזן.

אני זוכרת שבאופן אישי סיפרת על הצבא, על התיוג ועל היחס כלפייך כחולה/שונה.
אני יורה פה לכל הכיוונים, וסליחה על הפרשנות האישית על חשבונך, אבל יכול להיות שהשיקוף שקיבלת מסו קאלד אנשי מקצוע לא תאם או שיקף את יכולותייך האמיתיות, מה שמצד אחד אולי ערער את בטחונך ובמקביל נתן את התחושה שלא רואים אותך ואתה היחידי. אולי מצד שני זה הגביר את בטחונך שרק אתה מכיר את עצמך ורואה את המציאות.
חוויה של קבלה למקום עבודה היא לא קלה, ישר מניחים שאם לא בחרו בך אז אתה לא מה שרצו, אתה לא מספיק טוב כמו שחשבת, למרות שבפועל יש הרבה סיבות להעדפת מועמד אחד על פני אחר. אני לא מכירה את הסיפור המלא במקרה שלך. אני מניחה שהרגישות המוקדמת שלך היתה חלק מהסיפור. בכל מקרה יש גבול לכמה אדם יכול לספוג.
כשאני חושבת על הפסקה האחרונה שלך, אז אם לצמצם את הכל זה כמעט נשמע כמו אדם במשבר רגשי שלא יכול לקבל לא. או אדם רגיש מידי. בלבלת אותי.

גם עם שמוליק וגם עם סוזי בזמן התקף פסיכוטי כמה שלא יהיה הגיוני הבסיס הוא על עיוות צדק בסיסי וראלי כך היה עבורי שנבע מהחרדות שהיו שייכות רק לי ולא לסביבה .

מסכימה. נראה לי ששמוליק התכוון לחוויות מקדימות להתקף פסיכוטי. שמוליק עוד לא קמת?

שלום לסוזי ולאליאנה.

תודה על התגובות שלכן :-)

הייתי לי מחשבה שיכול להיות שאם משנים קצת את הגישה, אז זה יכול מאוד לקדם את הטיפול במצבים פסיכוטיים.

אני חושב שאם מנסים להתחיל את הטיפול בהצהרה שנעשה למטופל איזה עוול חברתי שצריך להבין מהו (והרבה פעמים לא ניתן להבין את זה ישירות מהמטופל בגלל חוסר אמון), ולתת לו את הכלים להתמודד איתו, זה יכול מאוד לעזור. אני מתכוון, שלא צריך לשכנע את המטופל שבגלל ההתנהגות הבלתי הגיונית שלו, הוא צריך להכיר בכך שיש לו בעייה שהוא צריך לטפל בה, אלא שהפוך, הסביבה היא זו שבאמת צריך לטפל בה, אבל כיון שזה בלתי אפשרי, אז צריך לבדוק את האפשרויות להשיג את המטרות (או לוותר או להתפשר) בתוך הסביבה.

שמוליק.

מומלץ לנסות אביליפי לבד..
יש לשקול סרדולקט.

לפונקס בהחלט אופציה אחרונה.
מיותר לציין, שתחת מעקב רופא כמובן.