דואג לאחי ולשפיות משפחתי

שלום רב.

תודה רבה על המחמאה :-).

ברור מתוך דבריך שאתה אח אחראי, ואתה משתדל לעשות כמיטב יכולתך על מנת לעזור לאחיך, ושיהיה בהצלחה.

אני חושב שכל ההתעסקות בשאלה האם זו סכיזופרניה, ואיזה סוג של סכיזופרניה היא לא כל כך חשובה.

מה שאתה מעלה לגבי לשכנע את המטופל לבכיר בכל שיש לו בעייה - היא סוגייה קשה מאוד ומורכבת, כפי שאפרט:

בדרך כלל מישהו שמגיע למצב פסיכוטי, זה בגלל קושי והרגשה שתמעלמים ממצוקתו, וכבר אין שום מוצא, וההתנהגות הפסיכוטית היא תגובה שצריכה להיות די מובנת למצב של חוסר האונים.

לשכנע את המטופל להכיר בכך שיש לו בעייה, זה במובן מסויים משהו קצת אכזרי; זה להגיד שהוא הצד הרע בסיפור, ומה שהוא רצה למחות עליו בהתפרצות הפסיכוטית, זה עניין של מה בכך, ושלא היה בכלל מקום למחות עליו ובעצם זה שהוא מחה על מה שמחה - זה אומר שהוא חולה נפש. מנקודת מבט של מי שחווה דבר כזה, כך עלולה להתפרש הדרישה להכיר במחלה. אני חושב שעצם הגישה הזו - ואינני מתכוון להאשים בכך מישהו ובוודאי שלא אותך - עושה הרבה נזק.

לדעתי, צריך לבוא ממקום שמבין על מה קמה הצעקה, ולנסות לחשוב כיצד ניתן להתמודד עם הקושי, ולא לנסות להדביק תוויות, וזה עיקר הטיפול הריגשי. עמדת המוצא צריכה להיות שאכן, נעשה לאחיך עוול שהמצב הפסיכוטי היה התקוממות על אותו העוול, וצריך לתקן את העוול, ומטרת הטיפול היא לתת לו את הכלים להתמודד, ולא לנסות להדביק תווית של חולה נפש.

זה נכון שיש גם אנשים בלתי מוסריים שבשל דרישות שאינן מוסריות שלא באו על סיפוקן הגיעו למצב פסיכוטי, אבל ברוב המקרים הזעקה באה בשל דרישות צודקות.

לגבי מסגרות שיקומיות: המסגרות הסנדרטיות הן דיור מוגן והוסטל. אם מדובר באדם בגיר, אז כמובן שהוא זה שצריך לחתום על חוזה שכירות המהווה בקשה למסגרת השיקומית. לצורך זה, צריך שהוא יוכר כנכה בביטוח הלאומי (עוד תווית מעצבנת :-( ).

שיהיה בהצלחה.
שמוליק.

ראשית, אני מאוד מתפעל מהיכולת שלך להתבטא בצורה עמוקה ומתחשבת, מכיוון שאצל אחי המצב הוא שכרגע הוא בקושי יכול לכתוב, והקושי בהתבטאות גם הוא לא פשוט לפעמים, מה שגורם לתקשורת להיות מאוד חלולה לפעמים. ישר כוח. זה מאוד מסקרן אותי אגב איך הצלחת לצאת מהמצב הקשה, בכלל מאוד מסקרן אותי לשמוע סיפורים של אנשים שחווים את ההתמודדות הלא פשוטה. מאז שגילו את הבעיה הזו של אחי אני נובר שעות באינטרנט וצמא למידע, רוצה לדעת עד כמה שניתן איך אפשר שהוא יחזור לתפקד כמה שיותר בצורה רגילה מבחינה תקשורתית וחשיבתית.

העניין הוא שהרושם שקיבלתי באישפוז מהרופאים הפסיכיאטרים הוא שהמודעות למחלה היא קריטית לצורך המשך הטיפול והשיקום של החולה. ככל שהוא מתכחש, כך הוא מתרחק מההליך השיקומי וקרוב למצב הפסיכוטי, ככל שהוא מכיר בתסמינים הבעייתיים כך הוא קרוב יותר לטיפול בתסמינים. זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לתקשר עם אדם ברמת מורכבות כזו מבלי להסביר לו שאת המעשים שהוא עשה (שלא באשמתו הישירה) לא צריכים לעשות כי זה עלול לפגוע בו ובמשפחתו.

אני לא אשקר, גם יש לא מעט חרדו בסביבתו בגלל התחושה שהוא לפעמים יכול להיות לא צפוי בתגובות ובאגירת כעסים פנימיים. אתמול למשל יצרנו קירבה מאוד טובה והוא שיתף אותי שהחיים קשים עליו לפעמים, שהוא רוצה להיות בתעסוקה, אלו סימנים מעודדים שמעידים על רצון לחיות ולחיות טוב אפילו. מצד שני לאחר שעתיים שלוש הוא שוב חזר לדבר מוזר, שוב חזר לדבר לא בהיגיון ושוב יצר קשר עם חבר שלדעתי יש לו גם בעיה כלשהי, שלפני האישפוז של אחי הטריד את כל הבית בנוכחותו השלילית (היה נשאר כל לילה עד 3 בלילה אם לא היו מבקשים ממנו ללכת, ובכללי התנהג בחוסר טאקט וחוסר מודעות טוטאלית למצב הפסיכוטי של אחי) ואח שלי התחבר דווקא אליו, מה שגורם לנו לדאוג פעמיים, גם בגלל המצב של אחי, וגם בגלל הקירבה לאותו בחור שאנחנו חוששים שמשפיע עליו בצורה שלילית.

כלומר, זו דוגמה לכך שלמרות שהרעפתי עליו המון חיבה והבנה, ולדעתי דיברנו אתמול כמו שלא דיברנו כבר כמה זמן, הוא בכל זאת נכנס למגננה פסיכוטית (אני כבר מזהה אותה די בקלות).

איך אתה רואה את הדברים, והאם אתה מבין קצת את ההרגשה מהחוויה האישית שלך?

אני חולה בכסיזואקטיביות באבחון הראשון נאמר לי שיש לי זכיזופרניה ותגובתי הראשונית היתה הכחשה גמורה.
צריך סבלנות צריך לתמרן עים החולה שיש לו כרגע הפרעה והיא תטופלץ
צריך לתת לתרופות לעשות את שלהן שכן לוקח להן זמן ת קודם סובלים מתופעות הלוואי ולוקח זמן למצוא תרופה שעוזרת.
בהתחלה מה שבעלי עשה עם המחלה שלי היה לשכנע אותי שאני זקוקה לעזרה באופן זמני (זה לקח ארבע שנים) ולאחר שנפל לי האסימון שזה כרוני זה הקל על כל מערך הטיפול בי.
אני ממליצה ללכת בין הטיפות להתאזר בהמון אמפתיה וסבלנות ולשמור שלא ייכנס לדיכאון זה ממש קריטי.
הוא צריך תעסוקה אבל חלקית , ניתן גם לגשת לאשפוז יום במרפאה פסיכיאטרית שם יש תעסוקה מעטה אבל קיימת הכוונה .
יש גינון שעוזר המון או בישול או אמנות כחולה אתה מאבד בהתחלה את המיומניות הפשוטות ביותר וצריך ללמוד אותן מחדש ולהיזכר איך מבצעים מטלות פשוטות אפילו.
מקווה שנתתי לך כלים לעזרה ככה עזרו לי ונכון לעכשיו אני מאוזנת כבר ארבע שנים וחיה חיים מלאים לחלוטין.
רפואה שלמה.

שלום לך.

אני חושב שמה שכתוב באינטרנט לגבי הסכיזופרניה, זה משקף את מה שקורה בדרך כלל. יש יוצאים מן הכלל, אני לדוגמא. מהסיבה הזו אני מאמין שצריכים להיות אופטימיים. כמו שאומרים, תחשוב טוב - יהיה טוב.

אני בהחלט רואה בכך שליחות חשובה לחקור את העניין יותר לעומק על מנת לברר האם ישנם אי אילו עקרונות בהתמודדות שלי שאפשר לחזור עליהם. אני צורך להודות לך שעצם הדיון הזה עוזר לי למלא את השליחות :-).

יש לי מה להעיר על מה שהרופאים אמרו לגבי ההכרה במחלה, בעיקר לגבי הטרמינולוגיה, אם כי כוונתם הטובה ברורה.

מה שנראה לי שצריך להכיר בכך, הוא שההתמודדות עם הקושי לא הייתה טובה. התפרצות פסיכוטית לא אמורה להביא להשגת המטרה, אלא לאישפוז כפוי. ההתפרצות הפסיכוטית שבאה כמחאה על ההתמודדות עם הקושי, היא לגיטימית, אבל לא אפקטיבית.
צריך להכיר בך שהיה כישלון בהתמודדות עם הקושי, ולכן צריך להתמודד עם הקושי בדרך טובה יותר. עם מסר כזה שאינו מסתבך עם טרמינולוגיה סטיגמטית כגון "מחלה" ניתן להסתדר, ואני חושב שההגדרה הזו יותר קולעת לאמת.

ברגע שמכירים באותו כישלון, צריך להאמין ביכולת להתמודד עם הקושי בצורה טובה יותר, ובכך שהטיפול יעזור. צריך לתת אמון בצוות המטפל. בלי אמון זה אי אפשר לטפל, ולפעמים צריך לעבוד קשה מאוד כדי להשיג את האמון הזה, והסיפור האישי שלי יכול להסביר טוב את הקושי להשיג אמון:

אצלי זה התחיל בפטור מהצבא על סעיף נפשי שלא היה מוצדק, המשיך באישפוז שבא במחאה על אותו פטור. ההרגשה הייתה שבכל פעם שפונים לפסיכיאטר מקבלים תווית יותר אכזרית. אחרי האישפוז הייתי בטיפול אצל פסיכולוג קליני, והרבה פעמים אמרתי שפסיכולוג יכול לעזור אבל פסיכיאטר - רק להזיק.

באישפוז שהיה לי 11 שנים אחרי זה, צריך היה באמת לעבוד קשה כדי לקבל את האמון הז שסבל הרבה עליות וירידות.

אע"פ שאפשר להבין את ההרגשה הזו, היא ממש לא נכונה; פסיכיאטרים יכולים לעזור!!!

אביא שתי דוגמאות: נער בן 15 שיש לו אי אילו קשיים, וחושש שבגלל הטיפול לא ירצו לגייס אותו. זהו חשש שאני זוכר שבפורום של ילדים ובני נוער הוא הופיעה לפחות פעמיים. אז צריך לטפל. הטיפול יכול לשפר את המצב שיאפשר בסוף גיוס, ואפליו במקרה שהשיפור יגיע למצב שבו זה יהיה תלוי במצב הרוח של הקב"ן, אז באמצעות חוות דעת של המטפל שיציג את הקושי וייתן לו את הממימדים האמיתיים, המטופל יוכל להינצל מ"כתם לכל החיים".

דוגמא נוספת, לגבי רשיון נהיגה. אפילו מישהו שאובחן כבלתי כשיר לנהיגה בשל בעייה נפשית, אם הוא ייקח את עצמו בידיים, ויטפל בעצמו, ע"י חוות דעת עדכנית, יוכל להיות כשיר ולהשיג את הרשיון הנכסף.

הצרה היא שהציבור לא מספיק מודע לפונקציונליות הזו של הפסיכיאטרים, וזה ממש חבל.

עם זאת, גם על הטיפול עצמו יש לי אי אילו דברי ביקורת, אבל עך כך אפשר לדון בהמשך.

כל טוב,
שמוליק.

בכלל, הפתיע אותי שלמרות שיעורי הסכיזופרניה הדי גדולים בקרב הציבור (1-1.5% מכלל האוכלוסייה) אין פורום שדן בסימנים, בתחושות, בקשיים, בהתמודדות של המתמודד ושל המשפחות, אני חושב שדיון כזה יכל לאפשר להרבה אנשים להרגיש שהחויות שהם חווים הם לא משהו שנפל רק עליהם, אלא התמודדות של הרבה מתמודדים ומשפחות.

אתה ואליאנה מעניקים לי ולרבים השראה, בכך שיכולים להסביר על מצבם בשלמות עצמית ובכנות. זה בערך כמו שאני אהיה שלם עם זה שאני מתחיל להקריח. עצם זה שיש אפשרות טיפול מהווה אופטימיות. הבעיה היא כמו שאמרתי איך לגרום לאחי לעבור ממצב שהוא לא מוכן לשמוע יותר על מוסד טיפולי, אחרי הקושי שעבר באישפוז במשך חודש (זהו האישפוז השני שלו) לעבור למצב שהוא יודע שטיפול זה קודם כל עבורו, כדי לנטרל את כל הסממנים שמקשים עליו לנהל אורח חיים רגיל.

אני שואל את עצמי הרבה שאלות, כמו למשל מדוע כל כך קשה להבין מה גורם לסכיזופרניה, שכן הבנתי שאם ידעו מהו הגורם ידעו גם מהי התרופה שתרפא את המחלה. כמו כן אני שואל את עצמי מהי מידת המסוכנות של אדם שנכנס לפסיכוזה ובמקביל פיתח נטייה לצעוק על אנשי הבית עקב רעשים שגרתיים שאנחנו עושים שמפריעים לו (כמו לגרור קצת כסא, או כמו להכניס שתייה ועירבוב הכפית עושה רעש שמציק לו). חוסר הוודאות לגבי התגובות שלו יכול לעיתים לגרום לחרדה גדולה עד כדי הסתגרות בחדר וחשש להיות במחיצתו.

אני מנסה כמה שיותר לאמץ את הגישה החברית והמבינה. אם כי לפעמים אני יכול למצוא את עצמי חסר כוחות כשאחי עובר מ"מוד" נחמד ל"מוד" עצבני ובלתי אפשרי לאגור כוחות ולהרעיף עליו אהבה במצב שכזה אז פשוט מתרחקים כדי לשמור על עצמינו.

רציתי לשאול, שמוליק, האם יש סימנים שיכולים להצביע עד כמה רמת הסכיזופרניה קשה? בכלל, לפעמים אני לא יודע אם האח נמצא בפסיכוזה או לא, מכיוון שרמת הבילבול שאני רואה אותו במצבים פסיכוטיים יורדת, אך המחשבה שלו עדיין לא מאורגנת מספיק, הוא עדיין דבק באמונות לא מספיק נכונות, ועדיין כועס מהר על רעשים. כלומר, אני לא יודע האם אחי נמצא במצב פסיכוטי שמתגבר ופוחת או שמא הוא פשוט מתנהג בדפוס התנהגותי שגוי שלא קשור לפסיכוזה, עקב ההרגל השגוי שלו עם השנים להתמודד עם מצבי לחץ בעזרת כעס ואמונות שווא.

דבר אחרון לגבי מה שאמרת, אני מבין את הבעיותיות שבתיוג ההתכנסות הפכיסוטית כ"מחלה שחוזרת על עצמה" מצד שני, לדעתי הגדרת הסכיזופרניה כמחלה ולא כאיזשהו אפקט הולך וחוזר, היא קודם כל עבור המתמודד ועבור המשפחות. מכיוון שכשאתה מבין שמדובר במחלה ולא באיזשהו איבוד עשתונות רגעי, אתה מבין שהטיפול הוא בגדר חובה, אתה מקבל את ההבהרה שאין כאן או כאן, או שאתה מטפל בזה, או שאתה והסביבה תסבול מזה רבות.

שלום לכם.

שניכם כתבתם על השלב שלקח הרבה זמן עד להכרה בצורך בטיפול.

כתבתי באחת התגובת שלי בדיון הזה, שלדעתי יש בציבור פחד סטיגמטיבי מפסיכיאטרים. שיערתי שהפחד הזה נובע מכך שכולם יודעים שהפסיכיאטרים מאשפזים בכפייה, נותנים פטורים בצבא, ועוד אי אילו תפקידים ש"דופקים" אנשים.

עם זאת, ניתן לנצל את הפסיכיאטרים גם למטרות טובות שיכולות לשחרר מסטיגמות. כגון מישהו שנמצא בלתי כשיר לנהיגה בשל בעייה נפשית, יכול לקחת את עצמו בידיים, לטפל בעצמו, ולאחר הטיפול, הוא יכול לבקש מהמטפל חוות דעת עדכנית שיכולה להביא אותו לרשיון הנכסף.

אשמח לשמוע את דעתכם, ומעניין אותי לדעת האם העובדות שציינתי היוו גורמים שעיכבו אצלכם אישית את ההכרה בצורך בטיפול.

תודה,
שמוליק.

אני לא הבנתי שאני צריך פשוט ללכת לרופא או להעזר ברופא כי הכל נראה בסדר גמור מבחינתי הייתי בריא לגמרי הייתי אצל פסיכיאטר בעבר ( עוד לפני הפסיכוזה )בגלל חרדות אין לי שום סטיגמה על רופא פסיכיאטר אני חייב לרופאים האלה בשלוותא הרבה בגלל שהם הצילו את החיים שלי מפסיכוזה וטיפלו בי יפה.
אני יודע שיש לך בעיה אישית עם תרופות פסיכיאטריות ואין ספק שיש רופאים שממהרים לרשום אותם גם שלא ברור עם נחוץ .. רופא הוא רק בן אדם ועושה טעויות.
הלוואי כולנו לא נזדקק לרופאים האלה למרות שיש להם כוונות טובות הם לפעמים טועים ממש בגדול

שלום אלי.

הייתי צריך להתמתן עם גישתי לטיפול התרופתי.

בתחילת דרכי בפורום הייתי כותב תגובות נזעמות על התרופות, ובגלל זה הרבה מהתגובות נמחקו ובצדק.

שיניתי את הגישה; מי שהתרופות עוזרות לו - לבריאות. מה שאני טוען, זה שמי שסובל מתופעות הלוואי של התרופות, ואצלי הסבל היה כל כך נוראי עד כדי רצון לסיים את החיים - יכול לשקול ברצינות את האפשרות להפסיק את הטיפול התרופתי, ובכך למנוע מעצמו סבל. במיוחד, כאשר בעיקרון אני מאמין שהטיפול במרכיב הריגשי של המחלה חשוב יותר וגם מועיל יותר.

כל טוב,
שמוליק.

אם כבר מדברים על המרכיב הריגשי, יהיה אפשר להבין קצת במה מדובר,
וכיצד ניתן לשכנע את אחי (שעדיין במצב פסיכוטי), שזה טיפול שעשוי לשנות לו את החיים? (במקביל כמובן לטיפול התרופתי שנחוץ כדי לאזן אותו)

שלום.

המרכיב הריגשי של המחלה - פירושו שהמטופל חווה חוייה מאוד לא נעימה שגרמה להתדרדרות במצבו. כפי שהבנתי מתוגבה אחרת שלך למטה, כנראה שהאימא במשפחה עשתה אי אילו צרות שגם אתה התמודדת איתם אבל לא הגעת למצב של איבוד עשתונות. יש כאן גם מרכיב סביבתי.

אגב, גם אצלי האמא עשתה הרבה צרות...

טיפול במרכיב הריגשי הוא טיפול ע"י שיחות C.B.T. וכיו"ב, שמטרתו לברר את החוויה, לנתח אותה, לתת לגיטימציה להתמודדות עם אותה החוויה ולהבין כיצד ניתן להתמודד עם הקשיים טוב יותר. אבל בכל אופן, על מנת לטפל בכך באופן יעיל - צריך לתת אמון במטפל, וזה משהו שכנראה ייקח קצת זמן. מישהו שהמטופל נותן בו אמון יכול לעזור הרבה יותר ממטפל סופר מקצועי שלא נותנים בו אמון.

שיהיה בהצלחה.
שמוליק.

אחי כרגע חסר בוחן המציאות, למרות שאני מודה שלפעמים קשה לי לדעת האם זה כתוצאה מהרגלי התנהגות לקויים עקב הדרדרותו במצב, או שמא זה מצב פסיכוטי של ממש. היום למשל אני יודע בוודאות שהוא במצב פסיכוטי מכיוון שהוא אמר "אני לא חולה, לא מבין מה אתם רוצים ממני" ודיבר הרבה שטויות כמו "לך כבר לשטוף פנים! תראה איך אתה נראה!" עם סגנון פוגעני שכמובן לא מאפיין את אחי של לפני המחלה.

נוכחותו של אחי בבית לא קלה לנו בכלל, לא קל שאדם מתנהג בצורה שלא בוחן את המציאות נכון ובמקביל מרעיפה עלינו ביקורות וכעס, זה יוצר תחושת חרדה.

*אני מציין את עניין הכעס מכיוון שגם אתה אומר שיש לך כעסים לפעמים. העניין הוא שאתה ברמיסיה ומודע לזה שאתה כועס ושצריך לתקן את זה, שזה מעולה. אצל אחי הכעס מוצדק מכיוון שאנחנו טועים והוא הצודק.

שלום לך.

אני חושב שעצם המאמץ יביא תוצאות. זו התמודדות לא פשוטה שדורשת הרבה מאמצים כוחות נפש וסבלנות.

לדעתי, יש מתמודדים מעדיפים שלא לדבר על כך, אלא להדחיק. באחת השיחות שהתקיימו לאחרונה עם ד"ר דוידאור ברשת א' (אם אני זוכר טוב זה היה בשבוע שעבר, אבל אל תתפוס אותי במילה) על ניצולי שואה. יש כאלה שרוצים לדבר איתם על מה שהם עברו על מנת שיהיה לכך זכר. ד"ר דוידאור אמר שמי שמעדיף שלא לדבר על כך - צריך לכבד את רצונו. אם ינסו לדחוק בו - זה יצער אותו ולא יביא שום תועלת.


מה שגורם להתפרצויות פסיכוטיות הוא חוויה קשה, ולא נראה לי שישנה דרך למנוע דברים כאלה מראש.


מה שאליאנה ואלי תיארו שלא רוצים להודות בכך שיש בעייה הוא נכון וגם אצלי זה היה ככה, אבל ישנה נקודה אחת שבה אולי לא תהיה לי הסכמה איתם.

אני הפסקתי את הטיפול התרופתי ואפילו בניגוד להמלצת הרופאים, כי לא יכולתי לסבול את תופעות הלוואי של התרופות, ואינני רוצה לשפוט או לבקר את מי שמתמודד עם תרופות.

אני מאמין שהבראתי מהמחלה, ובכך אולי אני חולק על הגישה הרווחת של הפסיכיאטריה לפיה חוסר האיזון הכימי במוח קיים. בכל אופן, לא נראה לי שזה המקום להיכנס לסוגייה הזו. לפחות בתחילת הדרך, צריך תרופות כדי להרגיע. גם הרוקח אילן סלומון שהוא מתנגד גדול לתרופות (תוכל לחפש אותו בגוגל ולמצוא אותו בקלות) מסכים שכאשר אין ברירה - צריך תרופות.

זה באמת לא פשוט לשכנע בצורך בטיפול. זה באמת השלב הכי הכי קשה...

תתעודד תמשיך להיות סבלני, וייקח זמן עד שיהיו תוצאות, ואל תתייאש.

שמוליק.

תודה שמוליק על התגובות הכנות והמפורטות, מעריך את השיתוף שלך מאוד.

אני משתדל לספוג את הביקורת של אח שלי ולהבליג. אם לפני האישפוז הייתי מגיב בעצבים כי חשבתי שהוא עושה את זה מתוך רוע לב, הפעם אני מנסה לשכנע את עצמי שהמחלה הזו גורמת לו לפגוע בי מבלי שהוא בוחן נכון את המציאות.

מצד שני זה מקשה מאוד על אינטרקציה. קשה לגרום לבן אדם שקורא לך "מלשן" ופוגעני כלפיך וכלפי המשפחה, לסמוך עליך בזמן הפסיכוטיות. שזה אומר שלסבלנות שלי אין שום משמעות במקרה הזה כי בכל מקרה אין עם מי לדבר כרגע והבן אדם מבסס את ההשקפות השגויות שלו בתוך עצמו בינתיים.

מאוד מעניין אותי לדעת, מכיוון שהיום אתה מגדיר את עצמך בשלבי החלמה, האם אתה זוכר את שמוליק של לפני הסכיזופרניה, והאם אתה מרגיש על עצמך שינויים כתוצאה מהמקרה? או שמא המחלה גורמת למין הרגשה של "אדם חדש, התמודדות חדשה"?

הייתי גם שמח לדעת האם אצלך בני המשפחה היו מעורבים וגם אתה הרגשת בעבר שהם מלשינים עליך, ושהם נגדך, ובכלל כיצד הסביבה התומכת שלך התמודדה איתך ובאיזה צורות הם השפיעו עליך לטובה, ובאיזה צורות התנהגות אתה זוכר שזה השפיע עליך לרעה?

שלום.

אני צריך לחשוב קצת.

אני מקווה שאוכל לענות מחר.

שמוליק.

שלום.

אני מבין את ההרגשה שלך בתור אח אחראי שמצד אחד מגלה סבלנות וסלחנות, אבל מהצד השני נראה שהמצב מעיק.

לפעמים אין ברירה וצריך להפעיל כוח, וגם אם זה אומר לאשפז בכפייה. אם נותנים למצב להמשיך ולהתדרדר, אז גם בזמן הזה אתה סובל, וגם בסופו של דבר, האישפוז הכפוי לא יהיה נמנע...

אחרי ההתמודדות, אני בן אדם אחר לגמרי, הרבה יותר טוב ממה שהייתי לפני האישפוזים. ההתמודדות מגלה כוחות שלא הייתי מודע להם לפני שהתמודדתי.

באשר ליחיסים עם בני המשפחה, לא כולם כמוך אחראיים ואכפתיים. בהרבה מקרים בני המשפחה הם אלה שמהווים את הטריגר להתפחות המחלה, ויש גם הרבה מצבי ביניים.

לי אישית, היו אי אילו התהגויות דומות ולו במקצת למה שאחיך עושה לך. אני עשיתי קצת צרות לאחותי שגם היא הייתה אחראית ואיכפתית כמוך.

כל טוב,
שמוליק.

ולהמשיך לשאול ולדון על העניין, במיוחד עם מישהו כמוך שחווה את הנושא על בשרו, מצד שני אני חושש שאני כבר מתחיל להכביד יותר מדי עם שאלות (אחת הסיבות שטענתי שחבל שאין פורומים כאלה שיהוו דיאלוג בין אנשים שאובחנו עם המחלות השונות, לבין בני משפחות וקרובים או אזרחים מן השורה שהנושא מעניין אותם)

מפתה אותי לשאול מתי לעצור, מתי להרים את הקול, כי הרי חולה במצב פסיכוטי לא מפעיל שיקול דעת כמו אדם רגיל, והטריגר נפרץ אצלו מהר הרבה יותר. אני מודע גם ללחצים שעבר מאימי, לחצים שגם אני מתמודד מולם רק שלו כנראה לא היו כוחות נפש לכך.

מפתה אפילו יותר לשאול על ההצקות לאחותך, שכן זה הדבר המרכזי שהיווה עילה לאשפז את אחי, מכיוון שאחותי קטנה ולא מסוגלת לשמור על עצמה, במיוחד בשנים הראשונות שהוא היה מציק לה ללא הפסקה וזה היווה סבל ואווירה איומה ונוראה לבית.

בכל מקרה, בשביל לא להציק ולא להקשות פשוט אומר לך שאני מעריך מאוד את ההבנה וההתמודדות. אני בחיים לא אבין את הקושי שעברת, אבל אני כן חש אותה מהצד, בהתמודדות הנגדית שלי.

הרבה שאלות שיש לי נותרו פתוחות.

לעיתים בפסיכוזה המשפחה נקשרת למחשבות הלא רציונאליות ולכן אתה חשדן כלפיהם.
היות ואתה מרגיש מבודד ורדוף על ידי מחשבות שמשכנעות אותך שאתה אומלל ורדוף.
כל אמירה של אחיך אינה נגדך אלא קיימת כדיי להגן על עצמו .
ואת זה הסביבה הרציונאלית אינה מבינה היא חשה צורך להתגונן כשבעצם צריך להרגיש אמפתיה לאדם החולה.
המון מניפולציות למדתי שבעלי עשה כדיי שאני אטפל בעצמי וגם כדיי שלא אתאבד במצב הפסיכוטי שהייתי שרויה בו.
הוא איתגר את הפסיכוזה עצמה הוא בקש מהפסיכוזה לשכנע אותו שהיא רציונלית ועל ידי כך בעצם גרם לי לטפל בעצמי אני רציתי להוכיח לו שיש רציונאל בפזיכוזה שלי ומצאתי את עצמי עם מומחים ששכנעו אותי שדבריי אינם הגיוניים.
וכך הוא הציל את חיי בעצם .
זה מצב רגיש ומורכב המון צעדים קטנים וזהירים עים המון רגישות ואמפתיה לאדם החולה.
בהצלחה ,
כל שאלה יש לי כלים פרקטים מנסיון שלי ובעלי .
אני מאוזנת כבר 4 שנים ושלומי מצויין.