שאלה לגבי התניה קלאסית בפוסט טראומה

בהחלט מדובר בחוויה "טראומתית" נפשית מהילדות, חוויות מהילדות נחקקות במוחינו, במיוחד בגרעין אמיגדלה, חוויות אמוציונליות קשות מתעוררות על פי גירוי סביבתי , סימבולי בהווה.

רוב מטרות הטיפול הפסיכולוגי שאני עושה, מבוסס על זיהוי תגובות בהווה מוגזמות, זיהוי כתוגבה מוגזמת, וחיפוש הקשר לילדות, חוויות קשות.
יש לזכור כילדים החוויות מפורשות מן הסתם באופן "מעוות" למבוגר, מטרת הטיפול הפסיכולוגי לזהות קשרים בעבר, לנסות לתת ליגטימציה לתחושות רגשיות קדומות מהילדות, אך כמבוגרים בהווה.

טראומה = ההתייחסות המקצועית, חשיפה לסכנת חיים ממשית, תחושת חוסר אונים ושליטה, תחושת פחד קיצוני וכן תגובה פסיכולוגית משמעותית.

אין לי עניין לפתוח את הנושא הזה ולחפש מה בדיוק היה שם
רציתי רק לברר אם באמת היה עוד נדבך להתנהגות החולנית שלה מעבר למה שידעתי במודע

אין ביננו קשר למעלה מ20 שנה והיא לא מכירה את ילדיי (יש לציין שלא מבחירה שלי - היא טוענת שאני חולת נפש כי בעלה היה מציק לי מינית בגילאי העשרה וחשפתי את העניין הזה בפני המשפחה המורחבת)

מאוד הייתי רוצה שהיא ובעלה ישלמו את המחיר על מה שעשו לי אבל מה שאני כן זוכרת והיה פלילי קרה בארהב לפני כ30 שנה
ומה שאני לא זוכרת לא בר שיפוט עד כמה שאני מבינה
תודה על תשובתך
מן הסתם אמשיך להדחיק את התכנים הבעייתיים כי כנראה אין לי יכולת להתמודד איתם במודע

שלום רונית.

אימא שלי ז"ל גם כן הייתה לה בעייה כזו, וסבלנו ממנה.

כל זמן שהיא הייתה בחיים הייתה איזו ציפייה שתתקן את עצמה וזה לא קרה. אחרי שהיא נפטרה, חשבתי שהיא דפקה את הכל...

עכשיו, אחרי כעשר שנים אחרי שהיא נפטרה, אני חושב שהחברה אשמה הרבה יותר ממנה בכך שלא איפשרה לי להיפרד ממנה ולחיות את חיי מבלי שהיא תחנוק אותי. התברר שהחברה המשיכה לנדות ולהשפיל, וזה הוביל אותי למסקנה שצריך להפנות אצבע מאשימה בעיקר כלפי החברה. מה גם שישנם דברים שצריך וראוי שיבואו על תיקונם.

לדעתי, כדאי שתבדקי את העניין בעצמך ותנסי לחשוב האם אכן האצבע המאשימה כלפי אימך היא מוצדקת. רק בגלל מה שעבר עליי, אני מרשה לעצמי להעלות את השאלה הזו, וכיון שמדובר במקרה אחר, ייתכן שתגיעי למסקנה שאכן האשמה מוטלת על כתיפיה.

אם אינך מעוניינת לפתוח את הנושא - זה לגיטימי לחלוטין.

הייתה שיחה ברדיו של ד"ר דוידאור עצמו בעניינם של ניצולי שואה. הוא אמר שישנם ניצולים שמעדיפים שלא לחפור בעבר וישנם ניצולים שזה עושה להם טוב (ואני מניח שישנם כאלה שמעוניינים לדבר על כך אבל עם אנשים מסויימים ובסיצטאציות מסויימות בלבד). הוא אמר שזה ממש לא נכון לנסות לדובב את מי שאינו מעוניין בכך(מתוך כוונה לשמר את הסיפורים ממקור ראשון).

כאשר קורה משהו שמעורר את הזיכרונות האלו - יכול להיות שיהיה מקום מבחינתך לדבר על כך קצת וגם זה לגיטימי.

כל טוב,
שמוליק.

אני בטוחה שהמקרים שלנו בכלל לא דומים ולו רק מהסיבה שיש אינספור פנים לרוע

לכל אחד ואחת מאיתנו יש יכולת בחירה ואבחנה בין טוב לרע אלא אם כן אנחנו פסיכוטים. במקרה של אמי היא העדיפה את טובתה האישית ואני הייתי גורם מפריע בדרך כלל.
גם כשהיא סירסרה בי ביודעין כדי לרצות את בעלה זה היה עבור תועלתה האישית.
ולמרות כל העוולות ניסיתי בעבר ליצור קשר ולו רק למען ילדיי. היא לא הסכימה לדבר ובדיעבד זה רק תרם לבריאות הנפשית שלי ושל ילדיי.
אני כן רואה בה אחראית.
הורה אמור לדאוג לילדיו ולשים את ההתפתחות האישית שלהם מעל הכל. היא מעולם לא עשתה זאת. היא בחרה לדאוג לעצמה ולבעלה הסוטה. דשתי בנושא שנים, גם עם עזרה מקצועית. נושא הריח המגע והגועל והדחייה שהם מעוררים הפתיעו אותי בהקשר שכנראה קרו שם עוד דברים שהדחקתי. אבל אין לי עניין לפתוח גם את זה ואני מקווה שהיא לוקחת הרבה תרופות כדי להדחיק את מה שעשתה לביתה היחידה