רק רציתי לספר...

אם אדם אינו חפץ בטיפול תרופתי זו זכותו ואין לכפות זאת עליו.
גם לא ראוי לגרום להרגיש שהוא "מסכן את שלום הבית" במידה והוא בוחר שלא לקחת תרופות.
חבל שאינכם מציינים כי אותן "תרופות" שניתנות לאנשים במצבים של מצוקה נפשית אינן מרפאות דבר ולמעשה מטפלות בחלק מהסימפטומים בלבד ובדרך כלל עם "חבילה" נכבדה של תופעות לוואי.
כל מי שעוסק בטיפול בבני אדם חייב לשאול את עצמו באופן תמידי את השאלה אם הוא מזיק יותר מאשר מועיל ובמקרה שלי לצערי היה הרבה נזק כאשר תועלת לא הייתה בכלל.
כל כך פחדתי להגיד משהו לפסיכיאטרית שלי רק כדי שהיא לא תיתן לי עוד כדורים אז אמרתי שהכל בסדר כאשר מבפנים סבלתי מאוד.
טופלתי בין היתר בהלידול, רספרידל, זיפרקסה, ציפרלקס, פבוקסיל, סרוקסט ולמיקטל.
ההבחנה לגבי הייתה שונה מפסיכיאטר לפסיכיאטר, היה שטען שכל מה שיש לי זה הפרעת אישיות גבולית, היה שטען כי מדובר בסוג קל של סכיזופרניה, הפסיכיאטרית האחרונה שלי טענה בכלל כי מדובר בסוג קל של מניה דיפרסיה. איזה סוג?
משך שנתיים הסתובבתי ממטפל למטפל ואם אישפוז קצר באמצע.
נראתי כמו זומבי והרגשתי איום, השמנתי מאוד וניראתי רע.
לא יכולתי לשבת ליותר מידי זמן בגלל החוסר שקט, אני לומדת ארכיטקטורה בבצלאל שזה הדבר המשמעותי ביותר בשבילי, לא יכולתי לתכנן וגם לא להתרכז.
רוב הכדורים גרמו לי לרעידות, לא יכולתי לישון וכדורי השינה הפסיקו לעבוד בשלב מסוים.
חשבתי שעדיף לי למות מאשר לחיות במצב כזה והתחלתי לאסוף את כל כדורי השינה שקיבלתי
והפסקתי את הטיפול התרופתי לחלוטין מבלי שהרופאה שלי ידעה על כך.
לקח טיפה זמן אבל התחלתי לחזור לעצמי, ממש להרגיש טוב יותר, כל תופעות הלוואי שכאשר התלוננתי עליהם נאמר לי שזה לא תופעות לוואי ופשוט מדובר במחלה שלי, נעלמו! הייתי בן אדם שוב ולא זומבי.
הפסיכיאטרית שלי שראתה אותי מאוד שמחה ואמרה שכנראה הכדורים עובדים כאשר למעשה לא נטלתי אותם כלל.
כחודשיים לאחר הפסקת הכדורים זרקתי גם את כל כדורי השינה שצברתי בכדי לנסות להתאבד.
החלטתי לחיות.
מאז עברו שנתיים נטולי כדורים ובהרגשה טובה, חזרתי ללימודים, אני מתפקדת באופן מלא וכל התרופות הפסיכיאטריות שרשמו לי הן לא יותר מזיכרון רע.
הפסיכיאטרית שלי שחשבה ש"סוף סוף הכדורים עובדים" לא יודעת שהפסקתי לקחת את הכדורים.
היא רק יודעת שעברתי לפרטי. חבל לי שאת כל הקרדיט לעבודה שלי על עצמי היא נותנת לכדורים.
מאז כל פעם שאני אפילו שומעת את המילה פסיכיאטריה יש לי תחושה מגעילה כזו של חלחלה.
זאת אני יודעת, בפסיכיאטריה רוב הפסיעות מתבצעות בשטח אפור של ניסוי וטעייה,
למרות זאת יש לפסיכיאטרים את הסמכויות להפעיל כוח לא הוגן של כפייה טיפולית, חבל, מדובר בבני אדם!
היה לי משבר נפשי, זה הכול, והוא החמיר מאוד בעקבות התערבות פסיכיאטרית האשפוז עדיין גורם לי לסיוטים לפעמים ובכלל כל התקופה הזאת עם הכדורים היא תקופה שאני מנסה לשכוח.