מנייה? טריפ רע? או סוג של מטריקס?

שלום ריץ'.

כמי שעבר ארבעה אישפוזים, אני יכול לומר שאין שום סיבה להתייאש. צריך לטפל בבעייה ולא לחשוש מההתמודדות; לא עם ההתמודדות עם המחלה ולא מההתמודדות עם הסטיגמה.

ככל הנראה יהיה צורך בטיפול תרופתי לפחות עד שהמצב יתייצב.

הטיפול אמור כמובן לכלול טיפול פסיכולוגי ברגע שיהיה ניתן לנהל איתו שיחה.

משהו חשוב ביותר הוא תמיכה של המשפחה; לא לראות בו כאיזה "טפיל" שצריך להיפטר ממנו. לתת תמיכה ריגשית, שלמרות הכול, ממשיכים לאהוב אותו, להעריך אותי, לקוות ולייחל להחלמתו, ותמוך בו בהתמודדות עם הסטיגמה שהיא הרבה פעמים הרבה יותר קשה מההתמודדות עם המחלה.

ישנם שיקולים לכאן ולכאן לגבי המשך הטיפול התרופתי. מצד אחד, הפסקת הטיפול יכולה לגרום לתסמינים לחזור, ומצד שני הרבה פעמים ישנו סבל מתופעות הלוואי של התרופות (בעיקר אנטי-פסיכוטיות) המתבטא בעייפות וקשיי תיפקוד.

בהרבה מקרים, מנסים לטייח את הסבל מתופעות הלוואי, ולהסביר אותו כסימפטומים שליליים של המחלה. לא ניתן לקבוע בוודאות. לדעתי, צריך לומר את כל האמת; מטופלים שמרגישים שמעלימים מהם מידע, עלולים בשל כך לפתח כל מיני קונספירציות על פסיכיאטרים כגון שהם סוכנים סמויים של חברות התרופות וכיו"ב. חוסר האמון הזה עלול להיות הרסני ביותר.

צריך גם לומר את הצד השני של המטבע שהפסקה של הטיפול התרופתי גם עלולה לגרום לתסמינים לחזור.

משהו שלדעתי, חובה לומר, זה שניתן להגיע ע"י טיפול פסיכולוגי למצב שבו לא יהיה צורך בטיפול התרופתי, ואסור לשבור למטופלים את התקווה להגיע למצב כזה בשום פנים ואופן; במיוחד כשמדובר במטופלים שסובלים מתופעות הלוואי של התרופות.

שיהיה רק טוב.
שמוליק.