איך אני מתמודדת איתו?

שלום רב.

מדובר בהתמודדות מאוד קשה ובעייתית וכל הכבוד שאת מסנה להתמודד.

צריך להציע לך על האיכפתיות על המצב של בעלך.

מניסיון אישי שלי שהייתי במצב דומה לזה בעלך נמצא בו, אני יכול להגיד שאנשים שנמצאים במצב כזה, אינם מעוניינים ללכת לטיפול כי הם נמצאים באשלייה שהם בסדר וכ-ו-ל-ם משוגעים.

אינני חושב שמשהו היה יכול למנוע את ההתדרדרות למצב שבו כבר לאהייתה ברירה והיה צריך לאשפז בכפייה.

לדעתי, צריך להתנחם שאישפוז זה לא סוף העולם ואפשר לצאת מזה.

לדעתי, עיקר הבעייה היא בכך שחוששים מסטיגמה שמודבקת על מי שהולך לטיפול, ולכן זה יהיה קשה לנסות בכח.

אם בעלך מוכן ללכל לטיפול בשיחות בלי תרופות - אז עדיף. אפשר ללכת לפסיכיאטר שבפועל מטפל גם בשיחות ולומר לו במפורש שלא מעוניינים בטיפול תרופתי.

אם הוא לא מוכן, אז מה שלדעתי אפשר לנסות, זה לומר שישנם קשיים שצריך להתמודד איתם וצריך מישהו שיעזור לו להתמודד עם הקשיים, והכי חשוב זה שהמישהו הזה יהיה אחד שהוא נותן בו אמון. זה הבסיס לכל טיפול. גם אם יש מישהו שהוא נותן בו אמון והוא בכלל לא איש מקצוע, הוא יוכל לעזור יותר מאשר איש המקצוע הטוב ביותר שלא נותנים בו אמון.

שיהיה בהצלחה.

שמוליק.

היינו אתמול אצל הפסיכיאטר.
אחד הטובים והיקרים בארץ
תכלס, הוא לא חידש לי כלום.
הוא אמר שזה יכול לעבור לבד תוך שבועיים שלושה, ושאולי זה כתוצאה מהפסקת עישון הגראס והטראומה שהוא חווה, וייתכן שזה מניה דיפרסיה, וזה יהפוך לדיפרסיה.
יש לו גם ADHD מטורף, אבל את זה ידענו מקודם גם.
בינתיים הוא רשם תרופות שבעלי כמובן מסרב לקחת ולשמוע על זה.
אני זורמת איתו, כי אין לי ברירה, אי אפשר להכריח מישהו לקחת תרופות
אבל חשבתי להפנות אותו לדיקור סיני.
יש לנו חבר טוב, שהוא מדקר בחסד, בעלי כבר התחיל אצלו טיפול, כאשר חזר מהמסיבה והיה הפוך, וזה קצת עזר, אך הוא הפסיק ללכת אליו.

מאוד כדאי למצוא דרך שבה הוא יקח את התרופות שהרופא רשם לו
ייתכן שהוא בפסיכוזה רק מסמים וזה יעבור כתוצאה מהתרופות
אם הוא לא יקח תרופות זה יכול לא לעבור.
צריך להעזר בכל גורם אפשרי הורים משפחה חברים..
במקומך הייתי לוקח אותו לאישפוז בבית חולים גם אם זה אומר שזה כפוי

במערכת הציבורית אין טיפול טוב. זה לא בית חולים זה בית התעללות. לא צריך לעזור בכח לבן אדם שלא רוצה טיפול.

הייתי מאושפז לקחו אותי לשם בדרכי נועם ובעורמה.
לא הבנתי שאני צריך אישפוז בכלל ולא הסכמתי להישאר שם
האישפוז הציל את חיי מחיים של פסיכוזה קשה
הייתי שם חצי שנה חתמתי הסכמה אחים שלי שיכנעו אותי להישאר ולחתום
זה נכון שזה לא מקום אידאלי וחולים מציקים אחד לשני ובאופן כללי מקום מדכא מאוד ולא סימפטי עם מראות קשים ואלימות אפילו.
יחד עם כל זה המקום הזה מציל לאנשים את החיים

אבל האם אלו שלא רוצים אשפוז כפוי צריכים לסבול אותו כי לחלק מהאנשים זה עוזר? גם אשפוז מרצון זו תרמית. פעם אחת אמר לי פסיכיאטר שאו שאני אחתום על מסמך אשפוז מרצון או שהוא יכניס אותי למחלקה סגורה משם יהיה קשה לי לצאת. ופעם אחרת החתימו אותי בחדר על אשפוז, לא נתנו לי לצאת משם עד שלא חתמתי על אשפוז מרצון ואז אחרי שחתמתי הכניסו אותי למחלקה סגורה.

שלום.

לדעתי, אישפוז כפוי (גם אני עברתי את זה) היא חוויה מאוד לא נעימה, אבל במצב של מסוכנות - אין ברירה אחרת.

בעיניי, עיקר הבעייה היא במה שקורה אחרי שאדם חוזר לעצמו.

כל מטופל אמור להחליט בעצמו האם הוא מעדיף רק תרופות, רק טיפול פסיכולוגי או שילוב של השניים.

חייבים להסביר למטופל על תופעות הסיכונים בהפסקת הטיפול התרופתי, אך באותה מידה צריך גם להצביע על תופעות לוואי אפשריוית, ולא לנסות לטייח אותן ולומר בוודאות שמדובר בתסמינים שליליים של המחלה.

ברגע שלא אומרים את כל האמת על תופעות הלוואי של התרופות - מטופלים מאבדים את האמון במערכת, וזו סכנה גדולה.

כל טוב,
שמוליק.

אין מה לעשות בואו נודה באמת.

בית חולים ולא משנה במה הוא מתמחה אמור לעזור ולעולם לא לגרום נזק.

המציאות אולם מראה לגמריי אחרת כשבמחקרים סטטיסטיים נראה שרשלנות רפואית היא אחד הגורמים המובילים במוות בני אדם.

כן כן..אולם כאן הרשלנות הינה טעות.

בבתי חולים רגילים זה נדיר לשמוע על מקרה התעללות,אונס,יחס מגעיל,כפייה וכו'.
בבית חולים רגיל הכל עוד יחסית נורמלי.

אבל בית חולים פסיכיאטרי אשר באיזשהו אופן אמור להיות מקום יותר רגוע,אכפתי,אוהב עושה לגמריי ההפך ורק מחמיר את מצבו של האדם ברוב המקרים.

בבית חולים פסיכיאטרי אין אנרגיות טובות,אין אווירה טובה,אין יחס אוהב,אין כלום חוץ ממשמעת ותרופות ויחס לאדם כאובייקט וזהו.


אני באמת משתתף בצערכם שהייתם צריכים לעבור אשפוז בבית חולים שכזה.
אני לא יודע איך זה שם באמת כי לא הייתי מאושפז אבל בואו נגיד שיצא לי לראות מה הולך שם קצת.

אם מישהו מסוכן לאחרים מקומו בכלא, ואם הוא רוצה טיפול שיקח שם ולא בבית חולים. אם מישהו מסוכן לעצמו, לא אמורים לקשור אותו ולהזריק לו חומרים בניגוד לרצונו, זה לא טיפול זו אלימות. ואין טעם להשתמש במערכת הציבורית גם במצב של מסוכנות כי היא לא נותנת פתרון מתאים. הרבה פעמים היד קלה על ההדק, מספיק נסיון התאבדות אחד שיגרור אחריו אשפוזים אפילו אם אין מסוכנות מיידית. מספיק שבן משפחה יגיד עליך כל מיני דברים ויציין שהיה לך נסיון התאבדות, זה מבחינתם מצדיק כליאה ואלימות, ולחץ משפחתי לעקוב אחרי המטופל ולהפוך את חייו לסיוט.

שלום א.ס.

את באמת עברת משהו לא פשוט, ואני איתך ומחזק את ידייך.

זה טוב להוציא את התיסכול כאן בפורום, ואני זוכר שפעם מישהו ניסה לפגוע בך שלא בצדק, והערתי לו על כך.

עם זאת, צריך גם לעסוק בבנייה האישית בנוסף לחפירה בעבר. זה טוב שהחלטת להתנתק מהמשפחה שלך שחונקת אותך ורוצה להדביק עלייך סטיגמה.

תודה לא-ל, כבר הרבה זמן שלא היה לך אישפוז. המצב ימשיך להשתפר עד שתתפטרי מהתרופות שמעיקות עלייך.

כל טוב,
שמוליק.

רק טיפול פסיכיאטרי יעזור לו, בכל אופן אני מחזקת את ידייך

חובה בדיקה פסיכיאטרית וטיפול בהקדם, אכן התיאור מתאים למצב מאניפורמי, היכול להיות מסוכן...

נראה שיש רגיעה במצב
הוא הבין שהוא היה במצב לא נורמאלי
וביומיים האחרונים אנחנו זוכים קבל חזרה את הבעל/אבא והבן שאנחנו כל כך אוהבים
אמנם ההיפראקטיביות עדיין שם, אבל זה היה שם תמיד בתדרים מאוד גבוהים (אפילו לראות אותו זז זה מעייף).
טיפלנו בו בהמון חום ואהבה, קבלה, קצת טבע ורוגע
ובעיקר להיות שם בשבילו.
ייתכן וזה היה באמת איזה משבר בעקבות טראומה שעבר, שהגבירה לו את ההיפריות
כי, כפי שרשמתי, מה שראינו מול עינינו זה לא בן אדם שונה מבדרך כלל, אלא קיצוני מאוד
כאילו מישהו הגביר שם את השלטר במוח.
תחזיקו לי אצבעות שזה אכן המצב, עדיין לא שחררתי לגמרי את האוויר בראות, ומחכה ליראות מה יילד יום,
בינתיים חמסה חמסה, יש כבר יומיים רגועים , הוא מצליח לשמוע גם את האחרים וגם לקבל ביקורת.