מתמודדים חושפים את האמת

בהחלט מסכים,
מצבים נפשים רבים, המקור סביבתי , משפחתי .
אבל..
ללא טיפול והמשך הסבל , מדובר בנזק במוח, שינוי בתפקוד.
( שינוי בנפח המוח, ירידה בנפח, לאחר טיפול שינוי התפקוד ועליה בנפח המוח בהדמייה)
במקרים רבים המטרה במתן תרופות,
לשנות כוחות והשגת רוכע, מה שעוזר להתחיל לעבוד על המרכיב הפסיכולוגי,
מה שעוזר לשנות את הסביבה..
לאחר שינוי סביבתי נפשי, בהחלט המטרה לאחר מכן הפסקת תרופות.

אני בהחלט מסכים שראשית יש צורך בבירור גורמי דחק ומצב פסיכולוגי ולא מיד לתת רק תרופות.
מקרה לאחרונה שהיה לי, בחורה צעירה, ש 4 שנים סובלת מחרדה וחוסר תפקוד, ראתה פסיכיאטרים רבים אשר נתנו רק תרופות , ללא הטבה.
לאחר בדיקה ראשונית מעמיקה איתי, חשה הטבה מיידית ( התערבות קצרה) והמלצתי טיפול בשיחות בלבד ללא תרופות, לאחר פגישה שניה , היא חשה שיפור במצב הנפשי, אמונה ותקווה לשינוי בעתיד.

אבל..
לפעמים חייבים תרופות ואין ברירה, במיוחד במצבים מורכבים יותר, המלווים מסוכנות ופגיעה תפקודית וסבל קיצוני.

כל מקרה לגופו, טיפול כיום ( לא רק תרופות) יכול לעזור רבות, לשנות את איכות החיים.

שלום ד"ר דוידאור.

מפעם לפעם חברים בפורום כותבים ביקורת, (הרבה מהם נכתבו על ידי...) הרבה פעמים אני מגיב בעצמי, ומשתדל למקד את הביקורת, לנקודות שהם בעיניי באמת בעייתיות, ועד כמה שהתרשמתי, ישנה הסכמה על כך, ואולי כדאי שאמנה אותם:

1. חוסר האיזון הכימי הוא רק אחד מהמרכיבים של הקשיים הנפשיים, וממילא טיפול בשאר הגורמים, אפילו אם הם אינם יוצרים איזון כימי, יכול להיות מספיק יעיל. יתרה מזאת, טיפולים פסיכולוגיים מאזנים את הכימיה במוח.

2. לתרופות פסיכיאטריות יש תופעות לוואי שכיחות; בעיקר לתרופות אנטי-פסיכוטיות, שיכולות לעשות מבן-אדם "זומבי,, שאינו מסוגל לתפקד. לפעמים - לפחות אצלי כך היה - ההסבר שניתן לכך הוא שמדובר בתסמינים שליליים של המחלה; אף פעם לא אמרו שיכול להיות שמדובר בתופעות לוואי של התרופות. אנשים אינם טיפשים, ובדרך כלל הם מרגישים שקשיי התיפקוד הם תוצאה של הטיפול התרופתי. כשהם מרגישים בכך, הם מרגישים ששיקרו להם (אם כי יש דבר כזה, וישנם חולים שאינם מטופלים תרופתית ויש להם קשיי תיפקוד, כך שמדובר באי אמירת כל האמת), וע"י זה הם מאבדים את האמון במערכת, וכשאין אמון - זו נקודת אל חזור, שממנה כבר אי אפשר לסייע למטופל. צריך לומר את כל האמת.

3. גם אחרי אישפוזים חוזרים ונישנים, שלכאורה מחייבים טיפול תרופתי לכל החיים, ישנם מקרים חריגים שבהם אין הדבר כך - לפחות אצלי זו המציאות. גם אם מדובר במקרים נדירים, כדאי לתת למטופלים תקווה שהם יוכלו לשבור את המשוואה של לסבול מהמחלה או לסבול מתופעות הלוואי של התרופות. זה ממש לא אומר להפסיק באופן מיידי את הטיפול התרופתי (כפי שפעם הייתי אומר שלא בצדק), אלא רק לתת תקווה שאי פעם בעתיד זה יהיה אפשרי על פי הטבה של המצב הקליני. מטפלים צריכים להאמין בכוחם של הטיפולים הפסיכולוגיים!!!

מעבר לכך, אני יכול לומר שהיה לי דיון ארוך עם עובדיה, ונראה שיש לו תרעומת על כך שהוא אובחן בסכיזופרניה, ולדעתו האיבחון שגוי ויש לו פוסט טראומה מורכבת, והוא מעוניין לשנות את האיבחון. אמרתי לו שבין כך ובין כך הוא יכול שלא לקחת תרופות, והוא יכול למצות טיפולים פסיכולוגיים ללא טיפול תרופתי אפילו אצל פסיכיאטר, ושלדעתי, אין לכך שום משמעות מעשית.

הוא טוען, שהוא היה אצל הרבה מטפלים שסרבו לטפל בו, והורו לו לפנות לפסיכיאטר, ושפסיכיאטר אומר לו שקודם כל ייקח תרופות אנטי-פסיכוטיות, ורק אחר כך אפשר לדבר.

אין לי מספיק ידע ונסיון להשיב על כך, ועד כמה שידוע לי, כל פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי קליני רשאים לטפל בסכיזופרנים בשיחות, ואפילו פסיכיאטר רשאי לטפל בסכיזופרנים בשיחות ואינו חייב לכפות על המטופל טיפול תרופתי כל עוד אין עילה מספקת לטיפול כפוי. כתבתי שעדיף שהרופאים יתייחסו.

הקפצתי סיכום של הדיון, ואשמח להתייחסות עניינית לטענותיו.

כל טוב,
שמוליק.

בהחלט מסכים,
מצבים נפשים רבים, המקור סביבתי , משפחתי .
אבל..
ללא טיפול והמשך הסבל , מדובר בנזק במוח, שינוי בתפקוד.
( שינוי בנפח המוח, ירידה בנפח, לאחר טיפול שינוי התפקוד ועליה בנפח המוח בהדמייה)
במקרים רבים המטרה במתן תרופות,
לשנות כוחות והשגת רוכע, מה שעוזר להתחיל לעבוד על המרכיב הפסיכולוגי,
מה שעוזר לשנות את הסביבה..
לאחר שינוי סביבתי נפשי, בהחלט המטרה לאחר מכן הפסקת תרופות.

אני בהחלט מסכים שראשית יש צורך בבירור גורמי דחק ומצב פסיכולוגי ולא מיד לתת רק תרופות.
מקרה לאחרונה שהיה לי, בחורה צעירה, ש 4 שנים סובלת מחרדה וחוסר תפקוד, ראתה פסיכיאטרים רבים אשר נתנו רק תרופות , ללא הטבה.
לאחר בדיקה ראשונית מעמיקה איתי, חשה הטבה מיידית ( התערבות קצרה) והמלצתי טיפול בשיחות בלבד ללא תרופות, לאחר פגישה שניה , היא חשה שיפור במצב הנפשי, אמונה ותקווה לשינוי בעתיד.

אבל..
לפעמים חייבים תרופות ואין ברירה, במיוחד במצבים מורכבים יותר, המלווים מסוכנות ופגיעה תפקודית וסבל קיצוני.

כל מקרה לגופו, טיפול כיום ( לא רק תרופות) יכול לעזור רבות, לשנות את איכות החיים.

נראה שד״ר דוידאור קרא את מה שכתבת אך עשה ״העתק הדבק״ להודעה שבא הגיב אליי. האם זה מבשר על התחמקות ממענה?

שלום עובדיה.

אם תשים לב לזמנים, אז תראה שד"ר דוידאור רשם את אותה התגובה פעמיים, ורק אחר כך, אני כתבתי את דבריי. לא מדובר בהתחמקות!

אני בהחלט תומך בעמדתך הצודקת ושמגיע לך לקבל טיפולים פסיכולוגיים מתאימים, ושאי אפשר לכפות עליך בניגוד לרצונך טיפול תרופתי, גם לו האיבחון של הסכיזופרניה היה נכון. מדובר בהאשמה חמורה, ואני מעוניין בתגובה של אחד הרופאים.

עם זאת, יש גם צדק בדבריו של ד"ר דוידאור, שלפעמים, אין ברירה וצריך לתת תרופות. ד"ר דוידאור אמר פעם, שהוא מבחינתו, מעדיף לתת מה שפחות תרופות...

לא נראה לי שיש מה להאשים אותו ב"פשלות" של רופאים או אנשי צוות אחרים.

כל טוב,
שמוליק.

בין אם ההודעה נכתבה/ לא נכתבה כתגובה להודעתך, עדיין זה לא משנה את העובדה שתשובות קונקרטיות. אין. אני הצלחתי להוריד לחץ. עד כדי שינוי במוח. ללא כדורים. בזמן שהפסיכיאטרים אמרו לי ״אין סיכוי״. גם אחרי שהוכחתי.

לפני כ3 שנים. עברתי סריקת מח במסגרת ״מחקר על סימנים שליליים - סכיזופרניה״ במכון לחקר המח ( המחקר של דר לבקוביץ ממרכז רפואי ״שלותה״)התוצאה הייתה : שהמח שלי נראה דומה לעוד 99 מוחות של אנשים ״רגילים״ חוץ מהאיזור הפרונטאלי שזה אומר : שפשוט אני רגיש יותר מהרגיל.

שלום עובדיה.

יכול להיות שיש תגובה קונקרטית, חכה בסבלנות.

מה שכתבת על הבדיקה שנעשתה לך בשלוותה - אני ממש שמח על הידיעה הזו.

הרבה פעמים אני תהיתי אם אני אעבור את הבדיקה של מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטורים) במוח שלי (בדיקה שאיננה נעשית לצרכים קליניים אלא רק לצרכים מחקריים) - האם תימצא עודף פעילות של דופאמין כפי שמקבול לחשוב על פי הגישה הרווחת או לא.

אני שמח שהבדיקה הראתה שהמח שלך נראה כמו מוח של אנשים בריאים. זה מאשש את הטענה שלי שאפשר גם בלי תרופות, לפחות בטווח הארוך.

אני מייחל לכך שיהיו עוד הרבה כמותך, שישברו את המשוואה הזו של או טיפול תרופתי וסבל מתופעות הלוואי או סבל מה"מחלה".

כל טוב,
שמוליק.

שלום א.ס.

אני מבין את הכאב האישי שלך ומזדהה איתו, אבל שוב פעם, יש מקרים שצריך תרופות.

עם זאת, צריך וחייבים לומר זאת, שהטיפול התרופתי אינו חייב להימשך לכל החיים, אלא כשהטיפולים הפסיכולוגיים עושים את שלהם, צריך לדעת להפסיק, וצריך ליידע את המטופל שאפשר להגיע למצב כזה, ובשום פנים ואופן לא לייאש.

כמובן שצריך לכבד מטופל שאינו מעוניין בטיפול תרופתי, ומעוניין רק בטיפולים פסיכולוגיים.

על כל פנים, אינני חושב שיש מה לבוא בטרוניה אל ד"ר דוידאור. הוא סיפר בהודעה שיש לו מטופלת שהרבה רופאים דחפו לה תרופות, וכשהיא הגיעה אליו, הוא אמר לה שהיא לא צריכה תרופות, והטיפול אצלו עזר. בכלל, הוא כתב באתר שלו, שטיפול בשיחות הוא הטיפול היעיל לטווח הארוך, ובכלל הוא אמר פעם שהוא מבחינתו מעדיף מה שפחות תרופות. אין סיבה להשליך עליו אכזבות מרופאים אחרים מבלי להכיר אותו באופן אישי כמטפל.

אגב, הייתה בפורום מישהו שהייתה מטופלת אצלו, ואמרה עליו שהוא הציל אותה.

יכול להיות, שחלק נכבד שמור לרשתות החברתיות שבהם מתמודדים מדברים על סבל מתופעות הלוואי של התרופות, שתורם רבות לשינוי החשיבה.

אני בטוח שעם הזמן, בזכות אנשים כמוני כמוך וכמו עובדיה, שמדברים, עם הזמן יגרמו לכך שטיב הטיפולים יילך וישתפר, ורופאים שלא יישרו קו עם בגישה הנכונה יימצאו את עצמם מחוץ לקונצנזוס.

כל טוב,
שמוליק.

חוץ מהרגשה שלא חוסר שכחות ? ( לי לא היה אבא אף פעם לא התייחס עלי תמיד עסק
ולעשות--כסף ולקנות לנו מתנות ) : חוץ מזה היה אלימות פיזית ( מכות עם חגורה ,
בעזרת מגהץ לפעמים, כולל כחולים בכל הגוף ) התעללות מינית ( לא על ידי הורים ) .
וטירפוד - של זה על ידי המערכת כולל נימוקים "שהוא משדר את זה אז מה אתם מצפים

שיקרה " . וכולי וכולי , כולל לראות את אחותך גוססת בידיים של אביך ואתה רואה את אמך שלך יושבת וצועקת - ומכה את עצמה שזה לא יכול להיות ויחזור לה אותה ,כולל
אישפוז במחלקה סגורה בגיל 11 ( לשם רצו לשלוח אותי ) , כולל לא מעט ניסיונות

התאבדות כולל פגעיה עצמית קשה ( לחתוך כמה שיותר עמוק הכי עמוק שאפשר
לאורך- כל הגוף , לשרוף את עצמך בעזרת מים רותחים , ולהטיח את הראש בעיקר
עד כדאי שאתה לא יכול לזוז ומשותק וגורם לעצמך נזק ? ) ועוד ועוד ,אני לא אפרט
הכל אבל זה גם אולי גרם לי להיות מי שאני מסוכן ברמות מפחידות , אלים מאוד ,

ואובדני , אני לא מזלזל במה שעברת להפך , אבל אני חושב שגם לנו יש חלק במה שקורה לנו . ובמה שאנחנו עשינו כי יש שעברו דברים הרבה יותר קשים ממה שעברתי.
ועדיין לא כמוני לא ברמת המסוכנות לא בנטיות האובדניות , הכל קשור איך זה משפיע עליך . יש אנשים שזה מאוד משפיע עלי , גם עלי זה השפיע ,אבל לעולם לא כעסתי על
הורי, כי " ילד מוכה " אמתי לא יודע מהי מציאות אחרת, ככה הוא הורגל מגיל 0 אלו

הם החיים שהוא חושב שמגעים לו , והוא לא שם לזה הרבה לב, אני חושב שהיו לי חיים טובים. אני לא מתלונן , בסופו של דבר הכל בסדר ,עברתי דברים קצת קשים אבל בסופו של דבר ,בשורה התחתונה היה טוב לי ,ועכשיו טוב לי ,אני מאחל לך הרבה בהצלחה .

שימו לב! המתמודד הוא החוקר האמיתי. הפסיכיאטר הוא ״משתיק קול״. הנה עוד פוסט:

,,צריך להיות גאון (וגם לחוות קודם על בשרך) כדי להבין שבן אדם שמפסיק כדורים אחרי 5 שנים של טיפול ופתאום יש לו תופעות מוגזמות של ה"הפרעה" שלו - להבין שזה עכשיו התפרצות בענק של בעיה מאוד מאוד קטנה שסתמו אותה וסיממו אותה ולתת לו להוציא הכל הכל הכל ולתמוך בו ולהבין שלאט לאט עם הזמן ה"סימפטום" המפחיד ילך ויפחת ילך ויפחת והוא יחזור למימדיו הראשונייים הקטנים מאוד ואז תינתן האופציה לטפל באמת בבעיה - שיש לה פתרון. כל אדם ובעייתו - ופתרונו הספציפי. באופן כללי נפש פגועה צריכה הרבה אהבה תמיכה ומשמעות לחיים. הבנאדם הזה ששכחתי את שמו שמדבר ביוטיוב על בעיות נפשיות פתח לי ערוץ מחשבה ואני מחזיק ממנו גאון שהוא אמר שלכל אחד בעצם יש את כל ה"הפרעות" הנפשיות. והוא צודק. למשל :חרדה. כל אחד אם ילך בלילה ביער וישמע זאב- יהיה חרד. למשל: דמיונות. כל אחד לפעמים מדמיין משהו. חושב בקטנה. ואז מתעלם וממשיך את החיים. כל ההבדל הוא שאנשים שנחשבים כרגע "חולים" מתמקדים יותר במשהו מסוים רוב הזמן כרגע. למשל בן אדם מדמיין הרבה ומייחס לזה חשיבות. ונתקע על זה. או מפחד הרבה . אז צריך בסך הכל לצמצם את ההפרעות למימדיהם הנורמלים הקטנים כמו אצל כל אדם . ע"י הסחת המחשבה לדברים אחרים. אני אישית חושב שההפרעה מתפתחת יותר כאשר אדם הוא בודד או חי עם אנשים שלא טובים לו ומרגיש בודד. ואז הוא מתחיל חפירה בעצמו.״

שימו לב! המתמודד הוא החוקר האמיתי. הפסיכיאטר הוא ״משתיק קול״. הנה עוד פוסט:

,,צריך להיות גאון (וגם לחוות קודם על בשרך) כדי להבין שבן אדם שמפסיק כדורים אחרי 5 שנים של טיפול ופתאום יש לו תופעות מוגזמות של ה"הפרעה" שלו - להבין שזה עכשיו התפרצות בענק של בעיה מאוד מאוד קטנה שסתמו אותה וסיממו אותה ולתת לו להוציא הכל הכל הכל ולתמוך בו ולהבין שלאט לאט עם הזמן ה"סימפטום" המפחיד ילך ויפחת ילך ויפחת והוא יחזור למימדיו הראשונייים הקטנים מאוד ואז תינתן האופציה לטפל באמת בבעיה - שיש לה פתרון. כל אדם ובעייתו - ופתרונו הספציפי. באופן כללי נפש פגועה צריכה הרבה אהבה תמיכה ומשמעות לחיים. הבנאדם הזה ששכחתי את שמו שמדבר ביוטיוב על בעיות נפשיות פתח לי ערוץ מחשבה ואני מחזיק ממנו גאון שהוא אמר שלכל אחד בעצם יש את כל ה"הפרעות" הנפשיות. והוא צודק. למשל :חרדה. כל אחד אם ילך בלילה ביער וישמע זאב- יהיה חרד. למשל: דמיונות. כל אחד לפעמים מדמיין משהו. חושב בקטנה. ואז מתעלם וממשיך את החיים. כל ההבדל הוא שאנשים שנחשבים כרגע "חולים" מתמקדים יותר במשהו מסוים רוב הזמן כרגע. למשל בן אדם מדמיין הרבה ומייחס לזה חשיבות. ונתקע על זה. או מפחד הרבה . אז צריך בסך הכל לצמצם את ההפרעות למימדיהם הנורמלים הקטנים כמו אצל כל אדם . ע"י הסחת המחשבה לדברים אחרים. אני אישית חושב שההפרעה מתפתחת יותר כאשר אדם הוא בודד או חי עם אנשים שלא טובים לו ומרגיש בודד. ואז הוא מתחיל חפירה בעצמו.״