עזרה- תחושת חסימה קשה במוח

שלום תמרי.

אינני רופא.

עם שאת, אני עומד איתן על מה שכתבתי בכותרת שאסור להאמין לרופא. ישנו פתגם שאומר שניתנה לרופא רשות לרפא ולא ניתנה לו רשות לייאש, ולכן, אם הוא טוען שאין פתרון לבעייה שלך - אסור להאמין לו.

יכול להיות שכתוצאה מכך שהבעייה לא טופלה, אז קרו למוח נזקים, אבל אם כן, אז הרופא צריך לומר מה בדיוק קרה, ואילו מקומות במוח נפגעו, ולהסביר לך מה המשמעות.

יכול להיות שמה שקרה לי קורה גם אצלך, אבל צריך לבדוק את העניין.

מה שקרה אצלי, זה שהיו לי מספר התקפים פסיכוטיים. הייתי זומבי, אבל כפי שהתברר, אצלי זה היה תופעות לוואי של התרופות ובעיקר התרופות האנטי-פסיכוטיות. גם אם זה נכון לגבייך, זה ממש לא אומר לזרוק את התרופות בחוסר אחריות; צריך לעשות את זה בלווי של רופא, אבל אפשר להתגבר על הבעייה באמצעות טיפולים פסיכולוגיים.

בכל אופן, מבלי לדעת איזו אופציה יותר הגיונית - האם מדובר בנזק שנגרם למוח או בתופעות לוואי של טיפול תרופתי - אני שמח לשמוע שאת מתמודדת, ואני מאחל לך הצלחה רבה בכל אשר תפני.

שמוליק.

בהחלט לא להתיאש..
רושם שמדובר במקרה מורכב ולא חד משמעי..
חשוב מאוד לשלול בעיה אורגנית
CT מוח , MRI
בדיקת דם, כולל פרופיל הורמונלי מלא וכן שלילת ציליאק ( כאבי בטן וברזל נמוך מאז הילדות).

יש צורך לבדיקנ מסודרת, להתרשם מהתסמונת כעת.

ניתן לישקול טיפול באביליפי.( נוגד פסיכוזה דור 3 )

מאוד חשוב הערכה של תזונה , במיוחד סביב וויטאמין B 12 , B6 B6 וחומצה פולית...

בהצלחה.

עשיתי כבר מזמן MRI שלא הראה כלום- הכל נראה תקין לפי הצילומים, בדיקות הדם תקינות לחלוטין למעט פרולקטין ( מעיד על כך שאני על תרופות) ואין לי מחסור בברזל ( ומעולם לא היה לי). אציין שלא היו לי כאבי בטן כלל וכלל במהלך ההתקף, ואף לא הופיעו כאבי ראש. ניסיתי בעבר להיעזר באומגה 3 ומגנזיום שעזרו אך גם הם לא פתרו את הבעייה. בנוסף הייתי אצל נוירולוגית ( בגלל רעידות פנימיות וחוסר שיווי משקל שהרגשתי בתוך הגוף) וגם היא לא מצאה שום ממצא יוצא דופן.

שכחתי לציין שבעקבות ההתקף נפגע הרצף של הזיכרון אצלי. אני זוכרת את כל מה שקרה לפני ההתקף כרצף כרונולוגי של אירועים, כפי שאמור להיות ,אבל כלל האירועים שקרו לי מאז ההתקף מרגישים לי שאינם מסודרים כשורה במוח; זה באמת מרגיש כמו סלט ירקות, כאוטי ולא רציף. התרופות עזרו לי עם זה קצת אבל אני מרגישה שההתקדמות איטית כל כך, זה מתסכל ברמות.

רציתי לדעת אם גם אתם חושבים שזו פסיכוזה ולא חרדה, ואם לא מצאו שום דבר בבדיקות, בייחוד ב-MRI האם זה אומר שאין לי נזק מוחי? איך אפשר לדעת את זה?

אני חוויתי התקף פסיכוטי ואובחנתי כסכיזופרן
בזמן הפסיכוזה לא זכרתי כלום יכולות קוגנטיביות נדפקו לגמרי הרגשתי תחושות מוזרות מאוד בגוף וגם במוח בנוסף היה מרכיב של פארנויות חזקות ופחדים מחשבות שווא.
לקח חצי שנה לאזן אותי ניסיתי המון תרופות ולא עזר בכלל עד שהגעתי לסוליאן שאיזן אותי לגמרי.
אני לא יודע אם זה המקרה שלך אבל יש גם אנשים שאי אפשר לאזן אותם.
ייתכן שאנשים שאינם מאוזנים ייתקלו בקשיים גדולים ורבים במהלך החיים שלהם אבל הם מסוגלים לעשות הרבה דברים ולחיות חיים מהנים מאוד.
תנסי לעשות דברים לכי ללמוד גם אם לא לימודים מאוד מורכבים דברים יותר פשוטים העיקר ללמוד משהו הרופא לא יכול לדעת ולנבא את העתיד לקרות הכל בחיים תלוי בך אם את תחליטי שאת חזקה ומסוגלת את תיהי מסוגלת ללמוד דברים ותיהי מסוגלת למצות את הפוטנציאל שלך
שיהיה לך המון בהצלחה

מהי ההערכה המחודשת שלך כלפיי, ד"ר? אחרי שרשמתי לך את שלל התסמינים ואת הבדיקות הרפואיות שעברתי?אשמח לשוחח איתך גם טלפונית,אם תוכל לתת מספר להתקשרות...

היי שמוליק. אני פשוט מנסה להבין מה זו התחושה הזו ולמה היא קורית. אני מרגישה מנותקת מההווה כי לפעמים הזכרונות שלי לא מסודרים... אני מרגישה מעיין סלט ירקות במוח,הזכרונות שלי מהעבר ומההווה מתערבבים ואני מרגישה שאין אצלי סדר כרונולוגי ברור של הזכרונות מאז ההתקף.זו הבעייה שלי ואני חשה מאוד מתוסכלת,כי הבעייה הזו פוגעת בתוכניותיי באופן כולל. אני לא מצליחה ללמוד,כי תמיד בסוף כל קורס יש הרבה חומר לזכור וכאמור המוח שלי כבר מפוצץ עד תום.לעבוד היה לי קשה מאוד בהרבה מקומות וכרגע אני עובדת בקופות,וגם שם לא קל לי. התרופות עוזרות לי אבל כל כך לאט.מאז ההתקף לא הצלחתי להתמיד בעבודה כי תמיד הרגשתי שקשה לי כל כך,חוויתי עייפות עקב התרופות ולא הצלחתי להכיל עומס של מידע... כל יום יש שיפור אבל אם עברו כל כך הרבה שנים,מתי אם בכלל אחלים?אני מרגישה שבר גדול מאז השיחה עם הפסיכיאטר כי עד אותה שיחה האמנתי באמת ובתמים שבאמת אחלים. לפעמים אני מרגישה שאני רק צריכה להסיר את החסם הזה מהמוח ואז הכל יהיה בסדר. אבל זה לא כזה פשוט. רציתי להיות חוקרת לפני שכל זה קרה. אז לומר לי ללכת ללמוד איזה משהו העיקר שיהיה קל... זה לא ממש עוזר לי . זה רק מותיר בי עצבות על כך שכל שאיפותיי ותקוותי נופצו

שלום תמרי.

אכן, מה שאת מתארת אלו תחושות קשות מאוד. כאשר ישנה שאיפה שאיננה ניתנת למימוש - זה גורם תיסכול. על ההרגשה הרעה הזו לא צריך להתנצל. צריך למצוא פיתרון.

תחושה אישית היא שהרופא שלך טעה בכך שהוא גרם לך לייאוש; אינני רוצה לשפוט אותו, ויכול להיות שהיו לו אפילו כוונות טובות, אבל נראה לי שהוא שבר אותך, ואולי צריך להחליף רופא. זה ממש לא משנה אם הוא "צודק" או לא. אם יש ממנו הרגשה לא טובה, אז זה אומר שכנראה אין התאמה.

ובאופן ענייני, גם אם לפי דעתו של אותו רופא יש נזק במח. הוא לא זה שקובע האם תהיה החלמה או לא; את זה אלוהים קובע. הוא יכול אולי לתת ניתוחים סטטיסטיים של מקרים דומים, אבל תמיד ישנם ניסים רפואיים.

אם הוא לא נתן לך הסבר מפורט על סמך מה הוא לא נתן לך סיכויים להחלים - אז כנראה שכדאי ללכת לרופא אחר אופטימי יותר...

אם את רוצה, אני אוכל להמליץ על הרופאה שלי. מה שבטוח, היא לא מרימה ידיים כל כך מהר...

היא סיפרה שיש לה מטופל שהיה 15 שנים באישפוזים חוזרים ונשנים, והיא ממש לא התייאשה ממנו, והוא כבר שנה בלי אישפוזים.

בכל אופן, צריך לדעתי, לברר בצורה יסודית מה המקור לסבל הזה, ואז יהיה אפשר לחשוב על אסטרטגיית טיפול מתאימה, והעיקר לא להתייאש!

כל טוב,
שמוליק.

שוב פעם שלום.

פיספסתי את מה שכתבת לד"ר דוידאור לפי זה הבדיקות שנעשו למוח נראות תקינות.

במה שכתבתי, לא התייחסתי לכך, והנחתי שיכול להיות שהיה נזק במוח מפני שהבעייה התעכבה קצת עד הטיפול.

סביר להניח שאו שהדברים נובעים מהמרכיב הנפשי של הבעייה או מתופעות לוואי של התרופות.

בין כך ובין כך, לא הייתה לרופא שלך שום סיבה לייאש אותך.

וכדאי לציין שהרופאה שלי סיפרה על אותו מטופל שהיה 15 שנים באישפוזים חוזרים ונשנים שגם הוא סובל מתופעות הלוואי של התרופות. היא אמרה שלא נראה לה שזה נכון להפסיק לו את הטיפול התרופתי במצבו, אבל היא לגמרי לא שוללת את האפשרות שהמצב שלט יהיה טוב יותר, ואז יהיה אפשר להפסיק לו את הטיפול התרופתי - משהו שנראה לגמרי הזוי ויומרני על פי הסטטיסטיקות הידועות.

ואיך של יהיה, מגיע לך לחיות חיים טובים ולהגשים את שאיפותייך, ומכל הלב אני מאחל לך הצלחה רבה.

שמוליק.

חסימה על השכל כאילו מונח לי על הראש משקל של טון ואני לא יכול לזוז,כבר שנים ככה.

מיקי,לא השתפר שום דבר?אני מנסה כל פעם להתעודד ממה שרושמים פה אבל זה עוזר לכמה שעות ואז שוב אני מרגישה מיואשת. האם נגזר עליי לחיות בסבל?כי חיים כאלו הם צל של החיים האמיתיים. אני מרגישה שאני מדחיקה עוד כישלון ועוד כישלון ואני כבר כל כך מיואשת שלפעמים מצטערת על הרגע שבו פצחתי בשיחה הווירטואלית שלי . אף אחד לא יודע להגיד לי כלום על הבעייה,באינטרנט לא רשום על החלמה מלאה. אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שלעולם לא אחזור לתיפקוד מלא

אני מרגישה כאילו המוח שלי סגר את הדלת לעולם החיצון,וכל מה שאני צריכה לעשות זה לפתוח את הדלת. אבל אני לא מצליחה. פשוט לא. לפעמים אני מרגישה רעידה פנימית בגוף ואז פתאום כאילו משהו קטן השתחרר. קשה לי להסביר זאת. אז אם המוח נאטם,האין זה הגיוני שהוא יכול גם להיפתח שוב?אני מפנה את השאלה לדוקטור המנהל את הפורום. לפעמים כבר כל כך נמאס לי. אני מותשת. פשוט מותשת מכל העומס הזה ומחוסר היכולת לקבל איזשהו שביב מידע שיעזור לי באמת.אף אחד לא יודע באמת כלום ואלוהים יודע אם משהו ישתפר איתי

שלום תמרי.

אני מקווה שלא תכעסי עליי. אני אנסה שוב פעם.

אולי תנסי להסביר טוב יותר למה התכוונת כשכתבת "אני מרגישה כאילו המוח שלי סגר את הדלת לעולם החיצון,וכל מה שאני צריכה לעשות זה לפתוח את הדלת".

מי או מה מונע ממך לפתוח את הדלת?

שמוליק.

אז זהו,שיש בפנים משהו שמונע ממני לפתוח את הדלת. התחושה זה כמו לחץ שיש באוזניים כשיוצאים מהבריכה. זו בדיוק התחושה. אתה רק מחכה שיהיה איזה פופ באוזן והמים יתנקזו החוצה אבל בינתיים יש תחושה לא נעימה כזו באוזן. זו התחושה שיש לי בראש. רק שבמקרה זה המים לא מתנקזים כלל וכלל ,לא משנה מה עשיתי-ניסיתי עיסויים כדי להגביר זרימת דם ,ניסיתי לנסות לפצח את החסם הזה באמצעות תנועות לסת... כלום לא עזר. כלום. רק קצת התרופות ומעט אומגה 3 ומגנזיום.

שלום תמרי.

האם מדובר בתחושה פיסית של הרגשה שמשהו סתום, או שהתכוונת למשול משל, והכוונה היא שאת רוצה להתחבר לעולם באיזו דרך, ואת מרגישה שמשהו בתוכך מונע ממך להתחבר?

שמוליק.

לחץ פנימי עצום,לא רואים את זה מבחוץ,אף אחד לא יכול להבין את זה,זה נגרם מעומס נפשי,זה בא מהנפש לא מהגוף,תתרחקי מכל גורם של עומס לגמרי,לי זה לא עבר,עד היום אני חסום. חי עם סבל יום יומי ואף אחד לא יכול. להבין, תנסי למצוא מה הנפש שלך צריכה באמת לא בטוח אפילו לא בפסיכיאטריה.

לא גוף ביכלל,זה נפש נטו.

מקווה שתמצאי תדרך לעזור לנפשך בעזרת השם.

מדובר בתחושה פיסית. משהו מונע ממני לחשוב ולהתרכז. כמו בלוק.

שלום תמרי.

בסך הכל, את כותבת תגובות בשפה רהוטה. ולא נראה שמשהו מפריע לך לחשוב ולהתרכז בזמן כתיבת התגובות. תקני אותי אם אני טועה...

האם ההפרעה לחשוב ולהתרכז קורה דווקא כשאת מנסה להתחבר לעולם או שהקשיים קיימים גם בתחומים אחרים?

כל טוב,
שמוליק.

אני פשוט לא מצליחה לעמוד בעומס של מידע. זה יכול להתבטא בכל דבר. לדוגמא,אני לא עומדת בקצב של הדיבור של אנשים. הם מדברים ואני מרגישה שעד שאני מעבדת את מה שהם אמרו הכל בורח לי,שהם מהירים לי מדי. אני לא מצליחה לזכור שמות של אנשים שנייה אחרי שאמרו לי אותם. לא מצליחה לבצע מולטיטסקינג בכלל-נניח אם מישהו מדבר אליי ובדיוק קראו לי אני מאבדת את הריכוז לחלוטין. קשה לי אפילו במשימות יומיומיות פשוטות כמו אפילו לרשום מספר טלפון שמישהו הקריא לי. קשה לי לשמור על רצף מחשבתי בזמן פעולה,הכל בורח לי כי הזיכרון לטווח קצר נדפק לי לגמרי.זה כמו הפרעת קשב וריכוז שמתבטאת לא רק בלימודים אלא בכל משימה של היומיום. מכיר את זה שאתה נניח מנסה לשנן הרבה חומר,ומרגיש עומס כי אתה מנסה לזכור אותו?ככה אני מרגישה מהרגע הראשון שבו אני מתעוררת בבוקר ועד לרגע שבו אני הולכת לישון. כאילו יש עומס אצלי על המערכת. כמו כונן מחשב שנתקע בגלל איזה פרוסס.רק שאני לא מנסה לזכור כלום באמת. זה פשוט עמוס מאז ההתקף. זה כל כך מייאש... קראתי בכמה פורומים שיש אנשים שחיים עם הנכות הזאת במשך עשרות שנים. זה כל כך ייאש אותי כשקראתי על זה שמאז אני לא מצליחה להירגע. יש לי התקפי חרדה מה יהיה איתי. היום הייתה לי משמרת וחשבתי על כמה שלא בא לי לחיות ככה בסבל כזה. כאילו התגובות שלי לסביבה כל כך איטיות. כל כך עמוס לי בראש.

זה גם מתבטא במספר משימות. נניח אני צריכה לשטוף כלים ואחרי זה לסדר משהו במקרר,כבר עצם זה שציינתי לעצמי בראש שיש לי שתי משימות גורם לי לתחושת עומס בראש

שלום תמרי.

מה שאני יכול לומר שהתיאורים האלה דומים למה שנלמד במבוא לפסיכולוגיה על אנשים שהזיכרון לטווח הקצר שלהם נפגע.

אצלך לפחות, כתבת שהבדיקות של המוח נמצאו תקינות, אז זה סימן שהמוח בסדר. ואם המח בסדר, אז כנראה שזה בגלל גורמים פסיכולוגיים (או אולי מדובר בתופעות לוואי של הטיפול התרופתי). שוב פעם תקני אותי אם אני נראה לך שאני טועה...

אם ההשערות שלי נכונות, אז כנראה שיש מה לעשות.

אני יכול לומר על עצמי שכאשר הייתי במחלקה הסגורה, אז הראש שלי ממש לא עבד כמו שצריך; הרבה דברים ממש לא דפקו. יכול להיות שאת מקבלת מינונים גבוהים של תרופות או שיש לך רגישות יותר גדולה.

האם את נוטלת תרופות? (אינני מתכוון לייעץ להפסיק אותן, אבל אם כן, אז יכול להיות שצריך לבדוק את ההשערה יותר לעומק ולשקול את האופציה הזו מול הרופא המטפל).

אם מדובר בגורמים פסיכולוגיים, אז יכול להיות שהייתה לך איזו חוויה קשה של השפלה? כלומר שמישהו "ירד" עלייך וניסה להכניס לך לראש שאת מוגבלת בגלל ההתקף לנצח, ואולי ההשפלה הזו נהייתה נבואה רעה שמגשימה את עצמה.

שמוליק.