מחשבה פרנוידי

שלום רב.

אני בעצמי הייתי במצב כזה, וברור לי שאף אחד לא היה יכול להשפיע עליי, וזה היה די צפוי שתהיה התדרדרות עד שיהיה צורך באישפוז כפוי.

רוב הסיכויים שלא תצליח לשכנע אותה שהמחשבות שלה על השכן אינן הגיוניות, ואדרבא, היא רק תאשים את כל מי שינסה לטעון שיש לה בעייה שהוא לא בסדר.

רוב הסיכויים שזה לא בא מהאויר, וכנראה שבעבר ואולי אף בהווה הייתה לה חוויה קשה וזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, ומה שניתן לעשות זה למסור את המידע הזה (כמובן אם ידוע לך) לגורמים המטפלים.

מצטער שהתגובה שלי היא כזו פסימית...

כל טוב,
שמוליק.

האם אשפוז כפוי הוא שעזר לך בסופו של דבר? (אם מודאגת מההודעה למעלה)

שלום מלי.

האישפוז עוזר בטווח הקצר. הטיפול התרופתי מייצב את המחשבות די מהר.

עם זאת, הרבה מטופלים סובלים מתופעות הלוואי של התרופות ובמיוחד של האנטי-פסיכוטיות, ומסיבה זו הרבה מטופלים משתחררים וזורקים את התרופות, ואז המצב שלהם מתדרדר ושוב פעם אישפוז כפוי...

אם כבר מפסיקים את הטיפול התרופתי בגלל הסבל מתופעות הלוואי, אז כדאי לעשות זאת מתוך אמון ברופא, ולהיות בטוחים שבמקרה הצורך, אם חלילה תהיה התדרדרות - יש למי לפנות. הפסקה מתוך תחושה של חוסר אמון - מאוד מסוכנת. כדאי גם להמשיך את הטיפולים הפסיכולוגיים.

האישפוז הראשון שלי היה בגיל 18, וזמן קצר אחרי השחרור זרקתי את התרופות, אבל אחרי 11 שנים היה אישפוז נוסף.

בסופו של דבר שוב עם הפסקתי את התרופות, אבל יידעתי את הרופאה.

בכל אופן, צריך להפעיל שיקול דעת בכל מקרה לגופו; צריך לבחון את התועלת מול הסבל.

כל טוב,
שמוליק.