מחשבות על פנייה לפסיכיאטר

שלום,
אני בן 30 רווק הומו ללא מערכת יחסים רצינית מימיי. התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי (דינמי ממוקד). אך אני חווה מעין משבר זהות כללית, מצב רוח ירוד, קושי בהכלת קשרים אינטימיים ואחרים ובעיקר ייאוש חוסר תקווה. אני לא שבע רצון מעבודתי ולימודיי, על אף שהצלחתי לבסס עצמי מהבחינות הללו. אני מרגיש במעין הישרדות, העומס בלימודים משבית אותי, העומס הרגשי בעבודה מאט את תפקודי...ואני פשוט שורד ועובר את הימים.
לאחרונה אני מרגיש כי איני מסוגל להתרכז בלימודים, לסיים משימות, לקרוא מאמר מבלי לעשות אינסוף הפסקות והדבר פוגע בתפקוד שלי בצורה קשה ביותר. אני חווה קושי בהתארגנותן ובקבלת החלטות.

חשבתי, לאור תחושות של חוסר תקווה ודכאון קל שלעיתים מציפים אותי, לפנות לייעוץ פסיכיאטרי כדי לבחון קבלת טיפול תרופתי. המטפל שלי סבור כי הדבר אינו הכרחי, וממילא יהיה אפקטיבי בליווי של שיחות. אני חושש מהשפעות הלוואי של תרופות אנטי דיכאוניות.
קראתי על תרופה בשם "רמוטיב", האם היא מומלצת? מה הסיכונים שבנטילתה מניסיונך הקליני?
מה ההשלכות של הגעה לייעוץ פסיכיאטרי דרך הקופה מבחינת סודיות וחשיפה לגורמים חיצוניים בעתיד?