שינויים קיצוניים בהתנהגותו של בני וקושי להתמודד עם זה

שלום עדי.

אינני רופא, בנתיים אני סטודנט לפסיכולוגיה בראשית הדרך.

עדיף לשאול בפורום של ילדים ונוער.

בכל אופן, יש משהו שנראה לי חשוב לומר אותו:

ישנן סטיגמות חזקות לא רק על מטופלים אלא גם על מטפלים, וצריך לתת להן את המימדים הנכונים.

לי אישית היה סיפור שלצערי הרב מחזק את הסטיגמה. כשהייתי פחות או יותר בגיל הזה רציתי להתגייס לצבא, אבל אימא שלי לא רצתה. למעשה, הייתי זכאי לפטור ולו בגלל המצב המשפחתי (יתום מאב ואח אוטיסט). הצלחתי לעבור את כל מסלול המכשולים עד שברגע האחרון אימא שלי הצליחה לטרפד את הגיוס. היה צריך להעריך את הנכונות שלי לשרת למרות כל הקשיים, והדבר היה צריך לבוא לידי ביטוי במתן פטור בשל אי התאמה, אבל נתנו פטור על סעיף נפשי בצורה הכי בזוייה שיכולה להיות. אי אפשר לשכוח את היחס המזלזל מצד י"ור הוועדה הרפואית.

בן אדם כמוני שעבר חוייה כזו אמור לצאת סיינטולוג מושבע, וזה באמת מה שיצא ממני למשך כמה שנים. בסופו של דבר בשלב מאוחר יותר בחיים נזקקתי לתמיכה נפשית, וזכיתי להכיר פסיכיאטרית שאני גומר עליה את ההלל.

פסיכיאטר זה לא מפלצת, אלא רופא שתפקידו לעזור, והסנקציה של אישפוז כפוי (או כל סנקציה אחרת) אמורה להיות מופעלת רק כלפי מי שאינו משתף פעולה.

סביר להניח שמשהו קרה, ואם הילד יסכים לשתף פעולה על מנת לבחון את האפשרויות להתמודד בצורה נכונה עם הקשיים - יהיה אפשר לעלות על דרך המלך.

ועוד משהו חשוב: למי שחושש מתרופות, פסיכיאטריה זה לא רק תרופות!!!
ישנם הרבה מקרים שבהם פסיכיאטרים ממליצים על טיפולים פסיכולוגיים ללא טיפול תרופתי.

כל טוב ושבת שלום.
שמוליק.