איך מטפלים באישה שמתכחשת למצבה הנפשי

קשה, זה המאפיין של הפרעות אישיות..
אנשים נח להם במצב, פוזיציה של קורבן, מסכנות, .. אשר מקריבים את חייהם למען המשפחה, אנשים שחשים שניצלו אותם, שוויתרו על חייהם .. אנשים במצב זה , בעמדה פסיכולגית חזקה, מותר להם לכעוס, להיות תוקפנים, לדרוש יחס אחר, התחשבות .. הרי הם הקורבנות והמסכנים.
זו עמדה מאוד בעייתית וקשה לשנות.. חייבים להציב גבולות, לאחד כוחות עם בני המשפחה ולקבוע ולשקף את המצב ..
להמליץ בצורה עקבית על צורך בשינוי ( שהכי מפחיד אותם) , ואם לא .. אז.. לשים גבול .
בהצלחה משימה לא קלה.

שאתה נוטה יותר לכיוון של הפרעות אישיות ופחות לטיפול פסיכאטרי תרופתי. יש סיכוי שאדם ש30 שנה נוהג כך ישתנה לאחר לחץ של המשפחה ללא טיפול תרופתי פסיאטרי?

שלום רב.

אינני רופא; אני סטודנט לפסיכולוגיה.

ישנן הרבה גישות. לפי הגישה הפסיכודינמית של פרויד, האישיות נקבעת בחמש שנים הראשונות של החיים, והסיכוי לשינוי הוא קטן ביותר, ואולי הכיוון התרופתי הוא זה שמתאים.

מאידך, יש גם את הגישה ההתנהגותית, למשל, לפיה ניתן להשתנות ע"י חיזוקים ועונשים.

אי אפשר לומר על אף גישה שהיא ה"נכונה" אלא השאלה היא איזו גישה מתאימה יותר למקרה הנדון.

ד"ר דוידאור דיבר הרבה על כך שבארה"ב ישנם מטופלם שהולכים לטיפול על מנת לשפר את איכות החיים מבלי שיש להם איזו "בעייה" או "הפרעה". המצב בארץ שמתייג את כל מי שהולך לטיפול הוא באמת לא נעים...

על כל פנים, כיוון שבמקרה הזה אין שיתוף פעולה לטיפול תרופתי (מבלי להיכנס לדיון בשאלה האם זה הטיפול הנכון), כדאי לבחון את האפשרות של טיפולים פסיכולוגיים שגם הם יכולים להועיל.

ועם כל זה, צריך לשים גבולות; צריך להבהיר שהעכרת המצב עלולה לגרום לצעדים חריפים כגון היפרדות וכיו"ב.

כל טוב,
שמוליק.

לא מוצלחת ואולי שגויה זה לא גורם לבן זוג להתפרץ באופן קיצוני על בני משפחתו. אשתי מבחירה לא עובדת וזה לא הפריע לי כלל. אני לא מנופף בכך בחיינו סהכ מבקש שהאוירה בבית תהייה נעימה. תאמין לי שאין לה כל סיבה לצרוח. זה לא מקובל בבית תרבותי ואין גם צורך בכך. אנו חיים ברווחה כלכלית ובכבוד הדדי. יש מצבים שאדם זקוק לטיפול פסיכאטרי ויתכן שזה המצב. אין טעם לתת פרשנויות שונות שאינן קשורות למקרה שלי.