כאב ראש ותחוש של ריחוף

מה שאת מתארת מאפיין מצבים פסיכוטים. באופן כללי ההתמודדות עם פסיכוזה ראשונה היא התמודדות מורכבת מאוד. חשוב שהמשפחה תקבל את כל ההסברים והאינפורמציה כי למי שאינו מהתחום קשה מאוד להתמודד עם מצבים כגון אלו. הטיפול במצב הפסיכוטי הראשון הינו בעל משמעות גדולה לגבי ההמשך. מחלקות נוער הינן מחלקות עם צוות גדול ומגוון של אנשי מקצוע מתחום הפסיכיאטרייה, הפסיכולוגיה, עו"ס, ריפוי בעיסוק, חינוך ומטפלים בשיטות שונות של יצירה. היחס הוא חם ואנושי וזו אופצייה טובה לקבלת טיפול כוללני ומקיף.
בברכה,
דר' הראל

רצית לשמוע מפי אנשים שהיו או עברו דברים דומים.. אני עברתי לפני כשנה דבר דומה. לא בדיוק אותו דבר אבל הרופאים קבעו שזה היה התקף פסיכוטי. לא שמעתי קולות, אבל הייתי בטוחה שכולם מסביבי רוצים לרצוח אותי ולכן אני חייבת לרצוח מישהו קודם כדי שלא ירצח אותי. וחשדתי שכולם רוצים לעשות לי כל מיני דברים. הייתי בטוחה שרצחו אותי בעבר וקמתי לתחיה ואני צריכה לנקום.. הייתי בת 18, וההורים שלי לקחו אותי לפסיכיאטרית, אבל שום דבר לא עזר, ולא התלחתי לישון בלילות. הייתי בחרדות נוראיות והיו לי מחשבות מאד מוזרות ומבולבלות, אז בסופו של דבר ביקשתי אני מההורים ללכת להתאשפז בשלוותה. בהתחלה ממש פחדתי מכל הסטיגמות שיש על מקומות כאלה, אבל ישר כשנכנסתי ראיתי שזה לא ככה. היחס היה אנושי מאד ומתחשב, והאווירה בין החברה היתה פשוט מדהימה. יכול להיות שבקומות אחרים זה לא ככה, ובאמת שמעתי מבנות אחרות שהיו במקומות אחרים שזה לא אותו דבר בכלל, והרבה יותר גרוע. מאד תלוי איפה נמצאים. בכל אופן, בכי חשוב שתהיי מאחוריו, ותתמכי בו ואל תראי לו שאת מפחדת ממנו (זה מה שלי הכי עזר עם ההורים שלי). בהצלחה :)

תודה יעל ששיתפת את ענת ואותנו בחוויה טיפולית חיובית במחלקת אשפוז. על פי רוב מטופלים שעוברים מצבים פסיכוטים ויוצאים מהם לא רוצים להיזכר בכך ולכן לא משתפים אנשים אחרים. בשל כך בציבור קיים חשש ממשהו שהוא לא נודע. על כן לשיתוף של חוויות חיוביות כמו שעשית פה בפורום יש חשיבות עצומה.
תודה ובברכה,
דר' הראל

ראשית אודה על התיחסותך. נתת לי סוג של כדור הרגעה מעצם הידיעה שקיימת עבור בני אופציה נוספת והיא אשפוז.(משהו שהייתי מאוד אנטי כלפיו). מצבו השתפר אם כי מעט. הוא עדיין מקבל רספרידל 3 מ"ג זה כשבועיים ואני מקווה שזו התרופה הנכונה עבורו. לא ברור לי עדיין ממה נובע ההתקפף הפסיכוטי שלו. ככל שידוע לי ואני די בטוחה בכל- הוא מעולם לא נגע בסם מסויים וגם לא חווה טראומה נוראית. ברור לי שהזמן פה פועל לרעתו וככל שהזמן עובר הוא הולך לכיוון של סכיזופרניה. אשמח אם תשתפי אותי ותספרי לי ממה נבע ההתקף הפסיכוטי שלך, האם את עדיין לוקחת כדורים, האם את מתפקדת בצורה שתפקדת לפניי, כמה שבועות לקח ההתקף שלך? מאחלת לך שתרגישי טוב ותצליחי לשמור על הבן אדם המקסים שהינך היום.

איזה כייף היה לקבל את התשובה שלך:) אז ממה נגר ההתקף?. מגיל 14 היו לי הפרעות שינה, שזה אומר שרוב הלילות הייתי נרדמת לקראת 6 בבוקר ומתעוררת מכורח הנסיבות ב8 כדי ללכת לבית ספר. עד אותו זמן הייתי מתמודדת עם זה בצורה יחסית סבירה אם כי אף פעם לא תפקדתי לגמרי כמו שצריך. בקושי הגעתי לשיעורים, והייתי עייפה רוב הזמן. עד שבאותה שנה של ההתקף, לא היתה לי אף מסגרת וזה הפך לי עוד יותר את שעות השינה ותחושת היציבות, והיו לי ימים שלמים שבכלל לא ישנתי. במשך כשלושה ימים ישנתי איזה שעתיים (בשלושתם יחד), ואז החלו המחשבות המוזרות, הייתי עצבנית, מתוחה, מבולבלת. זה נמשך בצורה החריפה בערך שלושה ימים, ואז נלקחתי לשלוותה.. שם הביאו לי כדורים (רספרדל ודפלפט) והמחשבות האלה עברו בערך תוך כמה ימים.. הרגלי השינה שלי גם השתפרו בצורה מדהימה בעקבות כך, פתאום יכולתי להרדם אפילו ב10(!) בלילה, וסופסוף החיים היו לי הרבה יותר קלים.. האבחנה של הצוות שם היתה מאניה דיפסיה, למרות שזה לא כל כך עניין אותי, ואני מנסה לא להתייחס לזה בכלל, ופשוט לקחת את הכדורים כמו שצריך, כי זה מה שגורם לי לישון טוב בלילות. שאלת איך אני מתפקדת עכשיו? אז עכשיו ברוך ה' אני מתפקדת הרבה יותר טוב, הרבה הרבה יותר טוב, וזה כייף גדול. שנה הבאה גם אלך לעשות שירות לאומי... בעיקרון כפי שידוע לי התקף פסיכוטי לא חייב להגרם כתוצאה של סם או של חוויה טראומטית כלשהי, אבל אני לא מומחית לעניינים האלה, אז מי יודע.. הבן שלך הולך לפסיכיאטר? מה הוא אומר? במה מתבטא השיפור במצבו? אופן ההחלמה והתתמודדות מאוד משתנים מאדם לאדם בהתאם לאופי, לאישיות, ולתמיכה שאותו אדם מקבל.. אני יודעת שאני לפעמים אפילו שמחה על ההתקף שחוויתי, ועל האשפוז, כמה שזו היתה חוויה קשה, אני חושבת שהיא עיצבה אותי, ונתנה לי קצת פרופורציות לחיים. אני מקווה שהבן שלך ירגיש יותר טוב, ואם יש לך עוד שאלות אני כאן :)

תודה על תשובתך המהירה ! נדהמתי לקרוא את אשר כתבת מאחר ובני כמוך סבל שנים מבעיות שינה. הוא לא הצליח להרדם בלילות, היה נרדם לפנות בוקר ובקושי מצליח ללכת לבית הספר. היו ימים שאף היה נשאר בבית.השיא היה שלקח כדור ריטלין לראשונה (סובל מבעיות קשב וריכוז) והיה ער 3 ימים- אם כי הרופאים תענו שאריטלין לא משפיע כך. מצבו כנראה חמו משלך. מצבך השתפ כעבור מס' ימים ואילו הוא כבר כמעט חודשיים בהתקף. הוא מטופל אצל פסכיאטר מעולה . הכל החל כהרגשת ריחוף, דכאון ורצון למות. הוא קיבל פריזמה שהוחלפה ברספרידל בגלל ההזיות. השוני הוא בכך שהוא הצליח לסדר את היום והלילה שהיו הפוכים. הוא נרדם בסביבות חצות ומתעורר בסביבות 11:00 בבוקר. בשארית היום אנו לא נותנים לו לשוב למיטה ומשתדלים להחזירו לשיגרה. הבעייה היא בזה שהוא חרד מאוד וחושש לצאת מהבית. תחושת הרחוף מתחזקת מחץ לביתו. הוא עדיין סובל ממחשבות לא הגיוניות, קצת הזיות, מידי פעם חושש מאיתנו.. הוא פחות חד- מרוכז, קצת בוהה.. לא ידעתי שהתקף פסיכוטי יכול לנבוע סתם כך מחוסר שינה וסטרס ללא טראומה חזקה. הפסכיאטר שלו עדיין לא אומר דבר מעבר לכך שזה התקף פסיכוטי. אני כן הבנתי ממנו, שככל שהזמן עובר - הכיוון הוא סכיזופרניה. האם את בקבוצת תמיכה כלשהי? כיצד אני יכולה להפגישו עם נוער כמהו? אשמח לשמוע ממך.. ועד אז- שיהיה לך רק טוב כפי שמגיע לבחורה מקסימה שכמוך.

גם אני נדהמתי לקרוא מתגובתך שהבן שלך לא ישן טוב.. תמיד מעניין (אם זו המילה הנכונה), לראות שיש עוד אנשים שנמצאים במצב שלך, תמיד חשבתי שאני יחידה... האמת אני לא פסיכיאטרית ולכן אני לא מבינה בדברים האלה, אני לא יודעת ממה נגרם ההתקף אצל הבן שלך, אני חושבת שכדאי שתשאלי כמה שיותר שאלות את הפסיכיאטיר, למרות שמנסיוני ראיתי שגם הם לא תמיד יודעים ולא תמיד מבינים. בכל הנושא הקשור לזה, הדברים עדיין לא ברורים. לשאלתך,אני לא נמצאת בקבוצת תמיכה, המשפחה היא הקבוצת תמיכה הכי מעודדת שלי :). נכון לעכשיו אני יציבה ומרגישה בסדר גמור, לכן אני לא מרגישה צורך בקבוצה כזו. אבל בימים הקריטיים של ההתקף היה חשוב מאוד עבורי להיות מוקפת באנשים שחווים דברים דומים, לכן החלטתי להתאשפז, ואני עדיין רואה את זה כדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. לפי דעתי חשוב מאוד שהבן שלך לא יהיה לבד בתקופה הקרובה. נסי להיות איתו כמה שיותר. הוא הולך גם לטיפול פסיכולוגי? מה הוא עושה כשהוא בבית? אני יכולה לשאול איפה אתם גרה? יש לך עוד ילדים? איך הם מגיבים למה שעובר עליו? את לא חייבת לענות על כל השאלות, רק אם את רוצה.. בכל אופן, אשמח לשמוע על מה שקורה איתו, ולענות על עוד שאלות :) יום מצויין שיהיה, יעל

אני קוראת אותך וחשה שאת כותבת מהלב- ממש מזדהה איתו, לכן חשוב לי לשמוע אותך על מנת שאדע לעזור לו בדרך הנכונה. כרגע, הוא אינו זקוק לאשפוז במחלקה סגורה. וכפי שכתבתי אני מנסה לתת לו את הצ'אנס לחיים נורמטיבים ולהחזירו לבית ספרו לכיתה י"ב בראשון לספטמבר. במידה וזה לא יצליח, אאלץ למצוא לו מסגרת בה הוא יכיר ילדים כמוהו. אולם, הייתי שמחה לו כבר עכשיו היה משוחח עם נוער שעבר וחווה דברים זהים. אנו גרים בבקעת אונו, אשמח למסור לך מייל אישי שלי ושם נוכל להתכתב, (או אם תבחרי בפון), בייתר פתיחות. לרוב הוא מתעורר בסביבות 11:00-12:00 בבוקר. אנו מנסים להוציאו מהבית כמה שיותר כל פעם לפרקי זמן קצרים- על פי יכולתו. הדבר קשה בגלל החרדות שהוא נמצא בהן- אם כי הן קצת התמעטו לאחרונה. הבעייה היא בתחושת הריחוף שהוא חש " לא יודע איפה אני נמצא" - כשהוא יוצא מהבית הן מתחזקות. בבית- אנו מנסים להפעיו עד כמה שאפשר (דבר הדורש מאיתנו אנרגיות 24/7), אם זה במשחקי שש- בש, דמקה, שח מט..וכו', משחקי מחשב עם האחים שלו (2, בני 16 ו 9 ), שללא ספק חווים טראומה בעצמם. (לקטן עשיתי תור לפסיכולוגית לשבוע הבא).לפעמים מגיע אליו חבר אך הוא עדיין חושש ללכת אל חברים שלא לדבר על יציאה משותפת. הוא בטיפול פסיכולוגי- פעם- פעמיים בשבוע ומקבל תמיכה ללא גבול מאיתנו. הדבר שהכי עזר לו- זה כשגיסי המתגורר בחו"ל בן 27, הגיע לארץ במיוחד ושהה לצידו יחד איתנו.(הן מבחינת תעסוקה, והן מבחינת תשומת לב). יעל, האם בעתיד בני יכול לשוחח איתך? האם את עדיין לוקחת רספרידל? האם זה לנצח? מה הן תופעות הלוואי שלך מהתרופה? בני שחקן כדורגל מצטיין, הוא מנסה לחזור לכושר אך טוען שחש מגבלה מוטרית כלשהי.. האם גם את חשה כך? תודה על תגובתך..אשמח לשמוע ממך.

אני אשמח לשוחח איתך דרך המייל, תוכלי להשאיר פה את המייל שלך? יום טוב :)

היי, מוחקים את ההודעה שלי עם המייל. לא ברור לי מדוע. יש לך עוד רעיון כיצד אנו יכולות לצור קשר?

מצטערת על האיחור בתגובה, חזרתי מטיול בשוויץ.. אני לא יודעת איך נוכל ליצור קשר, אולי אתר אחר, פייסבוק בכל אופן, מה שלומו איך הוא מרגיש?

היי יעלי :)

אני שמחה לשמוע שטיילת בחו"ל, רק מראה עד כמה מצבך מעולה.
בני.. חלה הטבה מסויימת במצבו בשבוע וחצי האחרונים. היו יומיים בהם אף לא חש את הרגשת הריחוף ושאינו יודע היכן הוא - והרבה לצאת מהבית. מזה כשלושה ימים הוא חש שהוא שוב ברגרסיה. אמש ראה אותי עם נקודות שחורות- וא"כ משחירה לגמריי , עדיין חושש וחרד מדברים רבים- וכל זה לאחר חודש של לקיחת ריפרדל 3 מ"ג. היום הוא אף אמר לי שרגש ה" באסה" חזר והוא רוצה למות אם כי לא חושב שהוא יבצע זאת.
אין לי כבר מושג מה 'טבעי' , אם נורמלי לאחר התקף פסיכוטי לחוש כך..
ביום שני הוא אמור להתחיל בית ספר= כיתה י"ב. יתכן והוא מאוד לחוץ מהכל ולכן זה כך.

אשמח אם נהיה בקשר.

שישבת מקסימים לך.