אגוז קשה לפיצוח.תכירו.

אני לא יודעת כבר מה לעשות. אני בת 23 ובולימית מגיל 16. כל ההצילו שבעולם לא עזר לי. טופלתי ברמבם שנה וכלום. מקיאה כל יום, כל יום, כל יום. אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להחלים, מכירה את כל ה:שטיקים" והדיטות לעבודה עצמית. אני יודעת הכל.אני לא יוצאת מזה. אני סטודנטית אז אשפוז לא בא בחשבון. אני כל כך לבד. אין לי חברות - הרחקתי את כולן. יש לי חבר כבר 5 שנים והוא לא עוזר לי בכלל. ההורים יודעים אבל די מתעלמים כי אין כבר מה לעשות איתי. אני חכמה, יפה, מוכשרת בהמון תחומים, ונחמדה ומקרינה ביטחון עצמ. אני ריקה מבפנים. זומבי. אין לי אף אחד, אין לי את עצמי. מי אני בכלל? אני יודעת, אבל בעצם לא...הכל מבולבל לי, תסכול ממושך. אני רוצה להתחיל לקחת תרופות שוב (טופלתי בפרוזאק) אבל זה לוקח זמן...אין לי זמן! אני רוצה רדוקטיל. אבל לא יתנו לי וזה לא יעזור. אני לא אובר-וויט..איזה תרופה קיימת אי שם בשבילי? שגם תטפל בOCD שפיתחתי לעצמי- מפוצצת פצעונים מינייטורים בפנים ובגוף, תולשת שיער וגוזרת עור קשה בכפות רגליי עד דימום. אני כל כך נואשת אני חייבת עזרה. אולי קבוצת תמיכה בחיפה, אבל אין כאלה למיטב ידעתי. וגם אם כן, הכל כל כך שחור...עוד שנתיים אסיים את התואר ואז אוכל ליסוע לחול והכל יעבור. אשליה? אולי. סביר להניח עד אז אני מקיאה את נשמתי, דו משמעית. אין לי תקנה. אולי יש לי תרופה? הגמורה