מוטרדת....

שלום, אני בת 24, כבר שנים שאני בטיפול פסיכיאטרי אצל מישהי מעולה (גם מוכרת מאוד בתחום) והיא טענה חד-משמעית שאני לא חולת נפש. אני מרגישה אחרת. אני מתנהגת מוזר בחברה. כולם מתרחקים ממני וכרגע המצב הוא שנותרתי לגמרי לבד. כשאני נמצאת עם חברים (זמניים) אני מדברת יותר מידי ובצורה קצת פתטית, צוחקת יותר מידי, מספרת דברים אישיים על עצמי, תלותית, דרמטית ועוד... כשזה קורה אני במצב שאין לי שליטה על זה, אני כאילו לא שמה לב. אבל אז, אחרי שאנשים נעלמים לי ואני נותרת לבד אני מבינה את גודל הפאדיחה ומבטיחה לעצמי שפעם הבאה אני -שותקת!. אבל משום מה זה לא קורה, ושוב חוזר חלילה, אני מכירה חברים מתנהגת באותה הצורה, הם נעלמים לי לגמרי ואני נותרת לבד, חושבת ואז מבינה את הפאדיחה ונכנסת לדיכאון וללחץ. בעקבות ההתנהגות שלי אני נאלצת לעבור עיר מגורים כל כמה זמן בגלל הבושות. קשה לי, אני נורא לבד, בא לי להכיר שוב חברים אבל הגעתי למצב שאני מפחדת מעצמי, מאיך שאתנהג. קרה בעבר ש"פחדתי מאיך שאתנהג" אבל זה לא מנע ממני להכיר שוב חברים ולעשות שוב את אותן פאדיחות. לצערי כל פעם אחרי שאנשים נעלמים לי אני מבינה שהם הסתכלו עליי כמו על "בדיחה". ולא, זו לא רק תחושה שלי. העירו מספיק הערות כך שאני מודעת למצבי. יכול להיות שזו הפרעה נוירולוגית? התסמינים האלה מזכירים איזושהי מחלת נפש? (לקחתי כדורים נגד דיכאון ולא הגבתי אליהם טוב, הם רק הגבירו את ההתנהגות הפתטית+קיום יחסי מין מרובים ועוד...)