מאניה דיפרסיה

שלום לך,
לצערינו, אין דרך לעזור לאדם חולה שלא מודע למחלתו. אחד הדברים הבסיסיים ביותר בטיפול במניה-דפרסיה הינו הקפדה על נטילת תרופות באופן קבוע ללא הפסקה. מצבו ימשיך לחזור ולהחמיר כול עוד שהוא לא לוקח אחריות אישית על מצבו ועל מחלתו. אם בנך יקבל טיפול מסודר חלק מהתהליך הטיפולי הוא תמיחה לבני משפחה, עבודה טיפולית משותפת עם בני המשפחה. כעת את מנסה להגן על עצמך כי אין לך ברירה אחרת אך זו לא הדרך לעזור לו. כאשר הוא יהיה מאוזן מבחינה נפשית גם עליך הדבר יכביד פחות. כעת יש להשקיע מאמץ להביא את בנך לטיפול מסודר וקבוע. נסי לשכנע אותו לפנות להתיעצות מקצועית. אולי תפעילי עליו סנקציות, תנאים וכו'.

חזקי ואמצי!
בברכה,

גם לי זה קרה וזה היה גרוע מאוד,אבל אני בחרתי להתמודד אחרת,לא לאשפז,להחזיק בבית,לקבל את הפסיכוזה בהבנה כי אין בררה וזה לא האדם שאני מכירה,זה בלבול גמור של המוח שמערבב את הדברים למציאות שהחולה רואה אותה ואין מה לעשות כנגד זה אלא להראות לו ואו לענות בהבנה ושהדברים יעברו והוא יראה שזה לא כל כך נורא כמו שהוא חושב.זה לא פשוט משום שהחולה לפעמים תוקפני בפסיכוזה שלוקחת אותו למקומות לא תמיד מובנים ולא הגיוניים והוא דורש ואו אומר דברים קשים ,מאשים,צועק,רוצה לפעול ועוד ועוד דברים שמאוד לא הגיוניים למשפחה אבל צריך לאהוב את הבן שלך כל כך שאת מבינה שאם לא תתמודדי ותהיי חזקה בשבילו ...תאבדי אותו וזה מה שקרה לך...אצלי היה אחרת...הפסיכוזה עברה וחזרנו ב- 100 אחוז לעצמינו ואנחנו לוקחים כדורים...גם אני...לכל דבר יש מחיר...אנחנו מבינים שזה מה שיש ..וממשיכים לחיות כי החיים יפים ....האופציה של להביט על החיים מחלון מסורג במחלקה הסגורה ..לא קיימת.תהיי חזקה

שלום לכולם.

אינני רוצה לשפוט אף אחד מכם, אני רק רוצה להאיר את הדברים מזווית אחרת. מההתמודדות האישית שלי:

אני התאשפזתי ארבע פעמים. שלולה מהם היו בכפיה, והפעם האחרונה הייתה בהסכמה.

אני מבקש לשים לב לעובדה שהתרופות האנטי-פסיכוטיות (זיפרקסה היא אחת מהן) גורמות לעייפות חזקה. כזו שאיננה מאפשרת לתפקד. אני הפסקתי את התרופות על דעת עצמי וחזרתי לתפקד, אני מתאר לעצמי שגם הילדים שלכם סבלו מעייפות. זו תופעת לוואי שכיחה. הרופאים אמרו לי, ואולי גם אמרו למטופלים אחרים שמדובר ב"סימפטומים שליליים של המחלה".

אמנם הרבה אנשים שהפסיקו את הטיפול התרופתי - מצבם התדרדר. אני אין ספור פעמים אמרתי שאני מחכה לרגע שבו מישהו ירים את הכפפה ויחקור את ההשתקמות שלי, וגיע למסקנה ברורה יותר מתי ניתן להפסיק את התרופות, והאם ישנה דרך טובה להגיע למצב כזה.

אני בהחלט יכול להבין את התחושה הזו "הוא לא מוכן לקחת תרופות. הוא אינו אחראי, הוא עלול להתאשפז בגלל זה...", אבל העייפות הזו פשוט בלתי נסבלת.

אני מאחל לכולם כל טוב.
שמוליק.