חסרת-אונים וישע

שלום רב ! מאז יצאתי לשוק-העבודה,לאחר שחרורי מצה"ל,יש לי בעיות במקומות-עבודה. הבעיות הן בתקשורת הרוסה,או חוסר-תקשורת עם המנהלים,עובדים ולקוחות. בעצם עם כלם. גם במרחב הפרטי-חברי,אני סובלת (ולא בכדי בחרתי את המלה הזו- 'סובלת') מתקשורת לקוייה. יוצא שתמיד יש קצר בתקשורת ברמה כזו,שתמיד תמיד תמיד אני יוצאת מפוטרת מכל מקום-עבודה אפשרי.כמעט לא קרה שזה על רקע מקצועי משהו,אלא רק בין-אישי. הסביבה טוענת שאני רבה עם כלם. כשבראשם אמא שלי,ו-2 אחי הגדולים ממני. אני נושקת ל-50. אני חוזרת ואומרת,שאני מאד מאד סובלת מהתופעה הזו שלי,במיוחד בתחום העבודה,כי כך יוצא תמיד שאני חסרת-פרוטה.וכשאני אומרת חסרת-פרוטה,אני מתכוונת שאין לי אפילו שקל בארנק למשל לכרטיס-אוטובוס,אפילו פנימי. לא הייתי מגדירה עצמי כאדם עצלן.ממש לא.אני אוהבת לעבוד,אבל לא מצליחה להחזיק מעמד בשום עבודה. היו רק 2 עבודות שהצלחתי להחזיק מעמד לאורך 3 שנים וחצי,כשהייתי בן עצמאית. 2 עסקים שהיו שלי פרטי. וזה המקסימום שהצלחתי עד היום,למרות שאני משוחררת מהצבא משנת 80. בשאר העבודות,בתור שכירה,המקסימום שהצלחתי להחזיק היה שנה וחדשיים. תמיד זה נגמר רע.כל מקום עבודה מפטרים אותי. אני נואשת ברמה כזו,שכביכול הפכתי לאחרונה גם אפילו קצת אולי עצלנית. למרות שזה לא מדוייק ולא פייר לומר עלי דבר כזה,לאחר שהוכחתי בעבר,עם 2 העסקים שהיו בבעלותי,שאני גם יודעת ואוהבת לעבוד כמו סוס,או כמו 2 גברים ביחד. אבל עקב הנסיבות,אני שבורה עכשיו לגמרי,וכל הכוחות הנפשיים שלי אזלו כבר מזמן ממש. אין לי כבר כח ללכת כל שני וחמישי לראיונות-עבודה ולמצוא עבודה חדשה. יוצא שאני כבר כמעט עובדת בזה.בלחפש עבודה חדשה כל פעם. זה עצוב מאד,מדכא,מייאש ובעיקר מתסכל. אני חסרת-אונים למול המצב הזה שלי,ואני לא יודעת איך לגשת בכלל לבעיה הזו,ובטח שלא יודעת איך לפתור אותה.כבר כמעט אבדתי תקוה בקשר לכך. אבל היות ואני גרושה עם 3 ילדים,אני חייבת לפרנס ולהחזיק משפחה.אני כמעט לא מקבלת מזונות.סכום מזערי ולא יאמן (פחות מ-1000 שקל בחודש על שלשתם). ביאושי הגדול,חשבתי לבקש נכות על כך (כי אני מרגישה שזה פשוט סוג של נכות),כדי שאוכל לפרנס את המשפחה שלי בכל זאת איכשהו,אך גם בזה,כבר נתקלתי בדלתות סגורות. האמת,שאני הייתי מעדיפה שלא לקבל נכות,אלא שהבעיה תיפתר לי.כך ארגיש הרבה הרבה יותר טוב.ולא רק במקומות-עבודה,אלא גם ארגיש טוב יותר במסגרת של חברים ומשפחה שגם איתם אני מסוכסכת ולא מדברת במיוחד. אני מרגישה שכלם מאשימים רק אותי.מרגישה שנים על גבי שנים אשמה.כי כך כלם פשוט אומרים לי. מצד 1 אני מרגישה אפס.כי כך כלם משדרים לי,במיוחד המשפחה הפרטית שלי שדואגת לטחון לי את זה טוב טוב כל הזמן. אבל מצד שני,אני יודעת בתוכי שיש לי גם דברים טובים ויחודיים רק לי.רק שהצד הטוב,לא עוזר לי כרגע בכלום.לא בא לידי ביטוי כמעט.האם אחד הרופאים פה יוכל לעזור לי באיזושהי דרך?האם יש מוצא?ה-CT מח יצא טוב.