התנהגות

שלום,
יש לי התנהגויות שמפריעות לי, ורציתי לדעת האם יש לזה "שם". אני בת 23. הוריי התגרשו לפני שנים רבות.הייתי בטיפול פסיכולוגי כשלוש שנים והרגשתי שזה עזר לי ושמיציתי. הייתי מאוד רגועה תקופה ארוכה, ולאחרונה הכעס שוב חזר. לפעמים אני מתעצבנת באופן קיצוני ואף פתאומי. למשל, אם המחשב יעבוד לאט מדי, יש לי צורך ממש לצעוק ולהרוס או לזרוק דברים הנמצאים בסביבתי. לוקח די הרבה זמן עד שתחושת הכעס עוברת (כחצי שעה).אני מפתחת ריבים עקב הכעס שלי עם בני משפחתי, ובעיקר עם אמא שלי. כשאני רבה איתה, אני תמיד מאיימת בהתאבדות. לאחר מכן אני חושבת על התאבדות, וחושבת על כך שהאומץ הוא המפריד בין החיים למוות. כשאני מתנהגת כך, אני מרגישה שזה לא בשליטתי ולאחר מכן חושבת "איך כל זה קרה הרגע?" אני מרגישה רעה, אני מתחרטת ורוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולעצור את זה בזמן. עוד דבר: אם משהו יטריד אותי, כמו למשל ציון במבחן, אני לא מפסיקה לחשוב על זה ימים - עד שאני אדע מהו הציון. זה גם נכנס לי לחלומות. אם אני רוצה לדעת ולהבין משה מסויים, אני אהיה חייבת לחקור ולחפש אפילו בשעות "לא שפויות", שכן אם אני לא אמצא את מה שאני מחפשת, אני לא אוכל להירדם. יש לי תקופות שאני בזבזנית, וכדי לא לקנות עוד- אני פשוט לא מתקרבת לחנויות. קשה לי להגיע להחלטות חשובות, מהחשש ש"אפסיד", כמו למשל מה ללמוד- לקח לי שנתיים.הרבה פעמים רודפת אותי התחושה של אי הגשמה עצמית. אני מחפשת תחביבים, ספרים שמעניינים אותי, אך מרגישה מעין עומס, ומפסיקה. היה לי קשר-לא-קשר אחד הרסני, במשך כשש שנים- עד שהבחור החליט לסיים אותו. מאז עברו כשנתיים ואני לבד. אני מרגישה שלא הייתה לי הזדמנות לקשר, כאילו זה לא בידיים שלי. האם ההתנהגויות שלי דורשות טיפול תרופתי או שמא טיפול פסיכולוגי? או שניהם?