אני חושבת שאני באמת הולכת למות

וואו לא יכולתי שלא להגיב. מרגישים את הכאב הרב שלך אפילו דרך המחשב. אל תאבדי תקווה. אני לא יודעת מה המצב שלך, מה קשה לך, אבל לא הכל אבוד גם אם זה נראה ככה כרגע. יש רגעים שמרוב שרע לנו, גם החלקים הטובים בחיים נצבעים בצבע שחור. אני יודעת שאולי כרגע זה לא נראה ככה, ואולי גם יישמע קלישאתי, אבל החיים הם מתנה. לכולנו יש את הרגעים שנמאס מהכל, שהכל נראה חסר תקנה, אבל זה לא נכון, אנחנו אלה שבוחרים לראות את זה ככה, אנחנו אלה שבוחרים לוותר. הכל אפשר לשנות, כל דבר שרק תרצי, כל דבר שרק מפריע לך, רק תבחרי לשנות אותו- ועם קצת אמונה, עשייה והתמדה וכמובן זמן (כמו לכל תהליך) אפשר לשנות דברים מקצה לקצה. אני אשמח לדבר איתך מחוץ לפורום, זה המייל שלי [email protected] ורק אם יבוא לך את מוזמנת לפנות אליי בכל שניה, אפילו סתם לשלוח נקודה אם את לא רוצה לפרסם פה את המייל שלך (ואם בא לך, אני יותר מאשמח לשלוח לך הודעה). שום דבר לא אבוד, וזו הבטחה ממישהי שארבע שנים בקושי חיה, בהכל אפשר לטפל.

היתה לי פעם חברה שדיברה כמוך - רצתה להתאבד וגם עשתה ניסיונות בעבר. גם היא הרגישה שמטפלים לא רוצים לקבל אותה ושאין לה כבר שום מוצא. כיום היא כבר לא אובדנית. החיים לימדו אותה שהחיים הם מתנה שאסור לסרב לה. אולי את לא מרגישה ככה וזה בהחלט לגיטימי כי סה"כ כל בנאדם חווה את החיים אחרת. אבל אולי תוכלי לנסות להבין את ההרגשה שלך שלא רוצים אותך ולא מעוניינים לטפל בך:
פעם דיברתי עם פסיכיאטר לגבי חבר שגם היה אובדני. הפסיכיאטר אמר שהוא לא מקבל מטופלים אובדניים כי הוא לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו. בזמנו הרגשתי שהפסיכיאטר הזה אינו אחראי, אבל היום אני מבינה את זה אחרת. גם אני הייתי אובדנית - ניסיתי פעם אחת להתאבד. יותר לא אעשה את זה. הבנתי שאני צריכה להילחם בשביל עצמי. אמנם אני מיואשת...אבל אני כבר מוכנה לסבול. התרבות בה אנחנו חיים היום מלמדת אותנו שהחיים צריכים להיות מהנים ומדהימים. זה לא נכון בכלל. החיים יכולים להיות שק של צרות וסבל רצוף. אבל תראי את זה ככה: מי שנלחם בשביל עצמו הוא לא יוצא דופן, הוא לא בנאדם חסר מזל והוא לא כישלון. מי שנלחם הוא בנאדם שמוכן להכיר בעובדה שהחיים הם לא מסלול לפי הזמנה מראש. החיים הם מה שיש. ועם זה מתמודדים או ששום דבר לא זז. קחי למשל את מקצוע הדוגמנות. זה מקצוע שעושה רושם שהדוגמנים והדוגמניות נוצצים, יפים, מאושרים, עשירים. אבל המציאות היא שהם עובדים מאוד קשה, אסור להם להנות ממאכלים שהם רוצים, אלא צריכים להקפיד על משקל מאוד מסוים. ככה זה גם בשבילנו. כתינוקות, השקיעו בנו המון נשיקות ותשומת לב. ולאט לאט, עם השנים, אנחנו גדלים ואנחנו הופכים להיות "סתם" עוד בנאדם. ופתאום צריך לעבוד בשביל עצמנו וצריך לפתור בעיות וצריך גם לסבול.
כמישהי שניסתה להתאבד ושהחליטה שיותר לא אעשה את זה, אני אומרת לך שאני עדיין סובלת, אבל עכשיו יש לי סיפוק גדול מזה שאני נלחמת בשביל עצמי - אני קצת יותר אסרטיבית. ואני יודעת שזה גבורה. להתגבר על הפחדים, להתגבר על הסבל גם אם זה אומר לסבול בשקט עם עצמי בלי שאף אחד יעריך את המאמץ שאני עושה.
תלמדי להאמין שאת שווה את זה. אני לא מכירה אותך, אבל אם את בנאדם ממוצע, אז את עם יופי וחוכמה ממוצעים. וזה נורמלי לגמרי. הצרות שלך הם צרות כמו שיש לכל אחד צרות. תביני שזה סביר ושבכל מצב - את שווה את המלחמה הזאת שאת צריכה להילחם. את צריכה להיאבק כדי לשרוד ריגשית.
אולי תחפשי בסביבה אנשים שאת יכולה ללמוד מהם על שמחת חיים. יש לי חברה כזאת שהיא כל כך מלאה בשמחת חיים שרואים את זה בשפת הגוף שלה ובמבט על פניה. מחווית ההיכרות איתה אני לאט לאט מפנימה שגם אני יכולה להרגיש ככה. אולי ייקח לי לא מעט זמן...אבל שווה לי להילחם ולהשיג את זה בכבוד. בשביל עצמי. ואת - בשביל עצמך.