לאף אחד לא מזיז אם אני אמות

הייתי הרבה פעמים בחודשים האחרונים במיון ברמב"ם. אף אחד לא מבין שאני צריכה עזרה מיידית, ושעזרה מיידתי זה לא אומר אישפוז. אני יכולה לזייף מרשמי רופא ולהשיג כל כדור שאני רוצה. נהייתי אמנית בזה. אבל הפסיכיאטרים במיון אומרים לי שבטח שזו לא בעיה. אחד אפילו אמר לי שלא צריך בית מרקחת, אפשר להשיג ברחוב. המנהלת של המיון הפסיכיאטרי אמרה לי: "את בחורה אינטליגנטית, איך את מסבירה את זה שאת בחיים?" לפני כמה שנים שכבתי בטיפול נמרץ אחרי נסיון. יש איזה מיתוס מאוד שיקרי על התאבדות שמי שרוצה באמת למות מת. אני שמעתי על שלושה אנשים שירו לעצמם כדור בראש ונשארו עוורים. כל מה שאני לא אומרת, זה פשוט לא מזיז להם. רופאה אחת כתבה שאני מדברת על לבלוע כדורים ולתלות את עצמי. בהמשך היא כתבה שאין סכנה אובדנית מיידית. למה שאמור היה להיות המשפחה שלי, בטח שזה לחלוטין לא מזיז. אני בכלל לא קיימת שם יותר. היום אמרתי לרופא במיון שאחרי כל המחקר שעשיתי על תרופות ועל שיטות התאבדות, ניסיתי להתחיל במחקר על רעלים. אני יודעת שיש איזה רעל שאם בולעים ממנו טיפה, מתים במקום. סיפרתי לרופא שניסיתי למצוא את הרעל הזה באינטרנט, אבל לא מצאתי. הוא ענה לי שבטוח שיש מידע באינטרנט. מה זה אמור להיות? הוא מעודד אותי להמשיך לחפש? אחרי זה באמת המשכתי לחפש, אבל אין שום מידע על זה. הסיבה היחידה שאני בחיים, היא לא שאני רוצה לחיות. גם אם יש בי עוד איזה רצון לחיות, הסיבה שאני בחיים היא שעוד לא מצאתי דרך שתעבוד במאה אחוז. אני לא רוצה יותר נסיונות, רק הצלחה אחת סופית. אני לא הולכת על פחות ממאה אחוז. למה אף אחד לא מבין שאני במצב נואש? למה אף אחד לא מוכן לעזור לי? למה במדינה הזאת אם אתה לא עשיר ואין לך כסף למטפלים פרטיים, אז מצד כולם, פשוט לך לעזאזל. זה היחס שאני מקבלת. הדבר שהיה אמור להיות משפחה שלי, הם רק מרעילים אותי יותר. הם שורפים אותי (בהרגשה), קורעים את הבשר שלי. הכל כאן כל כך אכזרי, ואין אף אחד שאיכפת לו. אין אף אחד שמוכן לעזור. אין אף אחד שמבין ומוכן לעזור לי לקבל עזרה מיידית שהיא לא אשפוז. בית חולים זה רק רע. כבר הייתי שם. בית חולים זה התגלמות המוות בעצמו. אני בסך הכל אהיה עוד קבר בבית קברות, או עד אז, בסך הכל עוד רוח רפאים על פני האדמה.