הפרעה סכיזואפקטיבית

בבקשה תענו לי...

אני בת 26 וגם אני אובחנתי. בהתחלה אמרו שיש לי "לחצים". אחרי זה אמרו שיש לי "מאניה דפרסיה". אחרי זה אמרו שיש לי "סכיזואפקטיב". לדעתי יש לי סכיזואפקטיב, זה נראה לי נכון. בכל אופן, מאז האשפוז הראשון בגיל 19, אני כל הזמן לומדת - אני מסתכלת מסביב כדי ללמוד מהסביבה מי מהאנשים מצליח בחיים ומי לא. למדתי שמי שמצליח הוא זה שלעולם לא מתייאש. זו את ההתמודדויות הכי קשות כי ליפול אלף פעם ולקום ולנסות שוב זה קשה-קשה-קשה. אבל באיזשהו שלב פיתחתי רוח קרב, ואני משווה את זה לספורטאים: הספורטאי שיגיע לתחרות העולמית ויזכה במדליית הזהב הוא זה שיתאמן לאורך זמן, שיתמיד, שיהיה לו משמעת, ושיתקדם בהדרגה תוך ליווי של מאמן מנוסה. אותו הדבר אנחנו: אנחנו צריכים לפעמים ליווי של עובדים סוציאלים, אנחנו צריכים ליווי של פסיכיאטר, ואנחנו צריכים את המשפחה שלנו ואת החברים שלנו כדי שנתמודד יחד בזמנים קשים. צריך לדעת מתי להתאשפז ומתי להשתחרר. מתי לעבוד ומתי לנוח. מתי לבלות ולהנות ומתי להשקיע בלימודים. המטרה היא בעצם להשיג איזון בריא ולשמור על האיזון הקיים. מאוד מומלץ למצוא חונך טוב. אני ממליצה לך לבקש מהפסיכיאטר/הרופא בקופת החולים להפנות אותך לעובדת סוציאלית מטעם הקופה כדי לדבר איתה. אולי גם פסיכולוגית. פיתרון מצויין הוא גם ללכת לאנוש או אפילו רק לבקר באתר האינטרנט של אנוש. באתר האינטרנט יש מידע על כל מיני סדנאות והרצאות. ההרצאות הם טובות מאוד ואם מקשיבים טוב אז יוצאים עם המון כלים להתמודדות יומיומית בריאה ונכונה. יש גם ארגון בשם ממ"ן ובאתר האינטרנט יש פרסום על כל מיני ארועים. היום למשל היה ארוע בחולון עם מוזיקאים ועם תערוכה של אומנות של מתמודדים של עמותת עמיתים (אם אני לא טועה).
בכל אופן, את צריכה לחפש ולחפש (עד שתמצאי!) את מה שיחזיק אותך בריאה, שמחה ויציבה. חשוב שיהיה תעסוקה. חשוב שיהיה קירבה לבן משפחה על בסיס קבוע כדי אף פעם לא להישאר לבד.
ובעיקר - כמו כל בנאדם, צריך לחפש את היעוד שלך ולמצוא איך לממש את עצמך כי ככה יהיה לך סיפוק ומוטיבציה להתמודד עם כל משבר.

תודה על העצה שלך אלישבע.. . אבל זה לא ממש עוזר לי כי אין לי כבר אנרגיות לעשות כלום וגם אין לי ת'חשק לעשות משהו עם הדכאון הזה... אולי רק לגמור עם החיים האלה אחת ולתמיד... תודה רבה למומחים שלנו באמת שענו לי....

אם אין לך חשק אז בזה את צריכה להילחם. אם לך אין חשק, אז אף אחד לא יכול לעשות את העבודה בשבילך. למה את נותנת לעצמך להתעצל ככה? את משלמת מחיר עצום. את כאילו מעדיפה לתת לעצמך לקרוס מאשר לנסות להילחם בבעיה. למה את עושה ככה? את לא זוכרת כבר מה זה להנות מהחיים? כבר שכחת מה זה שמחה, או שאף פעם לא ידעת מה זה? אם אף פעם לא ידעת מה זה שמחה, אז את לא רוצה לדעת מה זה? אין לך מוטיבציה לגלות איך זה מרגיש? ואם פעם ידעת מה זה שמחה, איך זה נעלם לך כל כך בקלות?

תשעמי.. זה לא פעם ראשונה שאני חווה את הדכאון זה..
זו פעם שלישית.. בפעם הראשונה והשניה יצאתי מזה אחרי חצי שנה ככה.. אבל משום מה מהדכאון הזה אני לא מצליחה לצאת.. וניסיתי לצאת בכוח וניסיתי לעשות דברים משמחים בכוח וזה פשוט לא עוזר ולא דוחף אותי להיות שמחה יותר... זה פשוט לעשות את הדברים כמו רובוט.. בכל מקרה.. בשביל מה יש תרופות נגד דכאון?.. את חושבת שמדובר פה בדכאון רגיל? זה לא דכאון רגיל.. אם זה היה דכאון רגיל ..אנשים לא היו צריכים תרופות.. כולם היו פשוט מקשיבים לעצתך ומתחילים להזיז את עצמם עד שהיה קורה משהו... אבל זה לא מספיק.. צריך הרגשה פנימית טובה בשביל להניע את עצמנו.... אחרת זה עוד נטל מעצבן...

אם לא הייתי יודעת מהי שמחה אז לא נראה לי שהייתי מחפשת עזרה כי אם אני לא יודעת אז אני כבר רגילה לכך ולא צריכה שום עזרה..
ברור שאני יודעת מהי שמחה.. ואיך זה שהיא נעלמה כל כך בקלות? וואלה זה תשאלי את בורא עולם שהשליך עליי את המחלה הנוראה הזו שנקראת מאניה דפרסיה או הפרעה סכיזואפקטיבית.. מה שלא יהיה... כל מה שאני יודעת שזה בלתי נתפס ולכן קשה להסביר את זה.. ובטח שקשה יותר לחוות חוויה כזו.. לא מאחלת את זה לאוייבים שלי
ואם את שואלת שאלה כזו.. אז כנראה שאין לך מושג לגבי המחלות האלה אבל סתם ידיעה קצרה בשבילך.. אחרי התקף מאניה בדרך כלל באה הדיפרסיה שזה הדכאון שעליו אני מדברת .. זה קורה ככה.. ביום אחד בהיר.. פתאום כל השמחת חיים שלך יורדת לטמיון... הזוי אה.. אבל ככה זה.. אז אם את לא יודעת.. אולי כדאי שתקראי קצת... יש על זה עמודים שלמים בגוגל

לא הייתי קוראת למי ששרוי בדכאון עמוק מאוד עצלן..
כי בן אדם כזה.. אין לו אנרגיות.. אין לו על מה להשען.. אין לו תקווה לחיים.. הוא רואה רק שחורות בחייו.. האנרגיות מתחילות בהרגשה טובה קודם כל.. יש גם אנרגיות שנובעות מכעס.. מאימפולסיביות.. אבל אדם שהוא בדכאון אין לו לא זה ולא זה... אין כוח המניע אותו.. אין את השמחת חיים הזו שתדחוף אותו.. ואין לו תקווה שהיא הכי דוחפת בני אדם... המטרה היחידה שלו היא לצאת מהדכאון.. ורק אז הוא יוכל סוף סוף לחיות ולהתקדם כמו כולם...

עצלן אפשר להגיד על בן אדם אשר יש לו את הכוח הפנימי.. מה שאני מכנה.. שמחת חיים.. יש לו את הכוח הזה.. אבל עדיין הוא בוחר לשבת בחיבוק ידיים .. לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום... אחד שנח הרבה במקום לעשות.. לזה .. הייתי קוראת עצלן...