מי יכול לעזור- מצב שנראה חסר תקווה

הפורום נועד לתת מענה לשאלות כלליות. קראתי את ההודעה מספר פעמים ולא מצאתי את הסימן שאלה אלא הרבה קביעות ואמירות והבעת דיעה. יש שם שאלה שפיספסתי?

מכיוון שמבחינת הפסיכיאטריה לא מתחשבים בזה שרגשות יכולים להשפיע על ההתנהגות ועל המצב רוח ואירועים חיצוניים והתמודדויות איתם יכולים להשפיע על המצב רוח ועל ההתנהגות, בפרט כשהארועים הם חזקים וקשים וההתמודדויות עם תוצאותיהם מתמשכות לאורך שנים, ומכיוון שרגשות הם לא מחלה אך מבחינת הפסיכיאטריה יש התנהגויות שמאובחנות כמחלות וכנגזרותיהן, יש מצבים שנראים חסרי תקווה גם אם בהתייחסות אחרת ואולי באבחון אחר, יכולה היתה להיות להם תקווה. אני לא מדברת כמובן באופן כוללני כי ברור שישנם גם מקרים אחרים, אבל אנשים שמגיעים לאשפוז כפוי מקבלים טיפול שמתמקד בהפרעה ולא מזהה את הגורמים החיצוניים/הסיבות שהביאו להתפתחותה, ובכך הוא חושף אותם לבכנה כי הגורמים הללו לא מטופלים ויחסי הגומלין של האדם שאושפז עם הגורמים האלה לא ישתנו גם כשישוחרר וגם כשהוא בחופשה, והוא מאויים ממה שלא משתנה בבית וממה שמחכה לו כשיחזור מהחופשה לאשפוז. אז איפה כאן העזרה לאנשים שבשמה כביכול הם מאושפזים, ומי יכול לעזור להם ומה הם אשמים? (זאת קבוצת שאלות מספר 1)
תופעות לוואי אמורות לחלוף אבל כשאנשים מגיעים למצב קיצוני ומנסים חזק להתאבד ומפתחים התנהגות חריגה, ההנחה האוטומטית היא שיש לעצור את האובדנות ואת ההתנהגות גם במחיר תופעות לוואי לא נעימות או קשות ואפילו חריפות או אובדניות שאמורות לחלוף לאחר זמן, אך תופעות אלו אינן מסוג "מותרות" או החוויות שראוי לחשוף אליהן את אותם אנשים כי ממילא הם נמצאים במצב שהוא על הקצה, אז למה במודע חושפים אותם לזה?
למה לא נערכות מלכתחילה בדיקות ביקורת של חומרים שמצויים בדם ויכולים להשפיע על הרגשת הבן אדם בלי שיהיה מודע לכך ולהשפיע על התנהגותובאופן שהוא לא מודע לו? הרי הטיפול עם האחים/אחיות והתופעות מעורר אנטגוניזם מעצם הגדרתו. למה לא לעשות את הכל באופן ממתן ומכיל יותר? למה לחשוף אנשים ליתר סערת רגשות בהתמודדות עם האשפוז? איפה העזרה לאותם אנשים?