שאלה

עדי שלום,

מחקרים גנטיים על אנשים עם הפרעה דו-קוטבית נעשו בשיטה של מחקרי תאומים זהים שנמסרו לאימוץ. מחקרי תאומים תמכו בסברה כי גנים בשילוב עם גורמים מעוררים סביבתיים לכן, בדיקת ההיסטוריה המשפחתית הנה חלק מההערכה האבחנתית הראשונית. עלולים ליצור נטייה מוקדמת להתפתחותה של הפרעה דו-קוטבית. מחקרי היסטוריה משפחתית מראים כי הפרעה דו-קוטבית עשויה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות למדי. ידוע כי כאשר אדם אחד לוקה בהפרעה, לעיתים קרובות אח, אחות, הורה, דודה או דוד לוקים בה גם כן. ידוע כי לחלק מקרוביהם של הלוקים בהפרעה דו-קוטבית יהיו הפרעות מצב רוח אחרות: הפרעת דיכאון מאג'ורי או הפרעה דיסתימית (דיכאון קל ארוך טווח). שיעור ההפרעה בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה (אח, הורים, ילדים) הלוקים במאניה-דפרסיה עומד על 20% בממוצע. כלומר, אחד מכל חמישה קרובים מדרגה ראשונה של אדם הלוקה בהפרעה דו-קוטבית סובל הפרעת מצב רוח. כ-8% בממוצע מקרוביו מדרגה ראשונה של הלוקה בהפרעה דו-קוטבית סובלים מהפרעה דו-קוטבית גם כן וכ-12% מהם סובלים מאפיזודות של דיכאון מאז'ורי ללא מאניה או היפו מאניה. סקירה של הספרות הגנטית העלתה כי שיעורי ההתאמה של ההפרעה דו-קוטבית בקרב תאומים זהים עמדו על 57% בממוצע ובקרב תאומי אחווה על 14%. במילים אחרות, כאשר תאום זהה אחד לוקה בהפרעה דו-קוטבית קיים סיכוי של יותר מאחד מתוך שניים שהתאום הזהה השני לוקה בה גם כן. כאשר תאום אחווה לוקה בהפרעה, קיים סיכוי של אחד מתוך שבע שאחיו או אחותו התאומים לוקים בה. הדבר מצביע על כך שלהפרעה דו-קוטבית מרכיב גנטי חזק.

בברכה,

בעבר נושאזה פחות הטריד אותי, אך התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וככל שלמדתי יותר על המחלה כך סף החרדה/החששות שלי גברו לכן אני שואלת:
אם אימי חולה במאניה דיפרסיה, אך אני בריאה מתפקדת, עובדת לומדת, נמצאת במערכת יחסים וסביבה תומכת. אין לי סימפטומים למצבי רוח (גם לא בתור ילדה), או סימפטומים לדיכאון.
(לפחות לא בשלב זה בחיי) אך האם עלי להיזהר ממתחים? האם יש דרך להימנע מפיתוח המחלה?
מה האחוז/סיכוי שאני עלולה לחלות/ללקות במחלה? השאלה נגועת גם לאחיי ואחיותי?
תודה מראש.