ייעוץ

אני בת 35נשואה + 3ילדים ,בעלת תואר במדעים ועקרת בית. מצבנו הכלכלי טוב מאוד. מאז שהפכתי להיות אמא אני זוכרת שישבתי עם הילדים והייתי מלמדת אותם אותיות מספרים ומקדמת אותם מעבר למה שנדרש. לקראת בית הספר. כולם ילדים מחונכים ומצטיינים בלימודים. הבית תמיד מסודר(אני לא חולת נקיון אבל הסדר חשוב לי בבית כלומר אחרי שמשחקים מיד אוספים), אני מבשלת ארוחות צהריים לילדים. החברים של הילדים נפגשים אצלנו בבית והכל טוב ויפה. אך אני מוטרדת מכמה דברים שגם עכשיו שאני כותבת אני קצת מתביישת לומר אותם.
1. כשאני מתעצבנת מרעש וויכוחים בין האחים בבית אני פותרת את הענין לעיתים בצעקות ואיומים..
2. אם יש דברים שמעצבנים אותי (שקשורים לקרובי המשפחה שלי) אני טוחנת את הדברים יותר מדי בראש ומעוותת (מקצינה) את המקרים ואח"כ מתרגזת בתוך תוכי יותר. ולבסוף אני רואה שלעיתים לא כל מה שחששתי במחשבותיי זה באמת כך (אני יותר מדי מקצינה דברים, למרות שלעיתים החושים החדים שלי באמת נכונים)
3. לפעמים כשאני קונה בגדים לילדים או חפצים אחרים תמיד יש לי צורך ללכת שוב ולהחליף למידה יותר גדולה או לקחת משהו אחר. (כאילו שיש לי תחושה שלא עשיתי את הבחירה הנכונה. ולאחר
שאני מחליפה אני חושבת שאולי עשיתי טעות ולא הייתי צריכה למהר להחליף. אך אני יודעת לנתק את עצמי בסוף מהענין ושוכחת מזה.
4. דבר חדש ששמתי לב אליו הוא : שאם מבקשים ממני משהו. (כמו שכנים) אני מחכה בקוצר רוח שיחזירו לי את מה שלקחו. אני חוששת שזה נובע אצלי אולי מקמצנות .. אך כלפי חוץ אני מפגינה את ההיפך. כי אני מתביישת.