בן זוג עם מאניה דיפרסיה

בכל בעיה בין היא נפשית או גופנית צריך לקחת בחשבון שיכולו להיות החמרות בעתיד. זה יפה בעיני שלמרות שהקשר ביניכם יחסית קצר- חודשיים בלבד הוא הרגיש מספיק קרוב אלייך לספר לך על העבר הנפשי שלו.
ההחלטה להמשיך את הקשר או לא, היא שלך ויהיה עלייך לעשות את השיקולים עם עצמך ואולי עם איש מקצוע שיוכל לעשות לך סדר בדברים

אשמח אם תפרט קצת ..חשוב לי לדעת העניין הגנטי במחלה זו , קצת מלחיץ לגבי ילדים מבחינה מוסרית?

תודה ויום נפלא...

עזבתי אותו כי הקושי להתמודד עם החלה הוא עצום וגרר אותי לכל הנושא
עם כל האהבה עזבתי אותו
ויש סיכוי של 25% שזה עובר בגנטיקה
בהצלחה

כל אחד פה זורק לך את הערתו והארתו (חבל שלא יותר כאלה בא'..), אבל הכל נורא מכריע וחד משמעי.
למה אף אחד לא מעלה את הסוגיות היותר מורכבות ומאוד לא חד משמעיות...?

מאניה דפרסיה היא מחלה, וככל מחלה בעולם (פיזית או נפשית) היא עשויה להופיע בצורות שונות, ברמות חומרה שונות ועם מאפיינים שונים אצל כל בן אדם.
כבכל מחלה, גם מאפייני האופי והאישיות הם גורם משמעותי ביותר, אם באופן ההתמודדות עם המחלה, כגון האפשרות לשיתוף (דבר מאוד חשוב, שנשמע שכבר יש), ההשלמה, ההסכמה לקבל טיפול ולשתף עימו פעולה. וכן, גם למאפיינים אישיותיים וליכולות שונות (קוגניטיביות ורגשיות) יש מקום נרחב.
אני מכירה כמה חולי סוכרת שהרסו לקרוביהם את החיים בגלל חוסר יכולת לקבלת המצב ולכן גם אי שיתוף פעולה עם טיפול, למשל. ולעומתם אני מכירה גם חולים המטפלים בעצמם וחייהם נורמאליים לחלוטין.
לנו, כבני אדם יש נטייה ליחס סיבות מוטעות למצבים שונים. לכן לעתים כאשר אנו פוגשים אדם שמתנהג באופן מוזר, שונה או מרתיע ואנו יודעים שיש לו מחלת נפש, אנו אומרים: "טוב, זה בגלל שיש לו...," זה קורה בעיקר עם מחלות נפש בגלל הסטיגמות והדעות הקדומות.

ומנסיוני האישי:
סבא שלי היה חולה במאניה דפרסיה שהתפרצה אחרי נפילתו של בנו הבכור במלחמת יום הכיפורים. סבי היה אדם משכיל ואמן מוכשר שידע לבנות הכל במו ידיו, אך הוא לעולם לא הסכים לקבל טיפול ולכן פגע בהרבה מקרוביו- בעיקר בסבתי ובילדיו.

ואני, לעומת זאת, אובחנתי באבחנה זו לפני כארבע שנים ומתוך הכרותי את סבי החלטתי שאין סיכוי שאהיה במצבו ולכן תמיד שיתפתי פעולה עם מטפלים, דאגתי לעצמי וחתרתי להשגת מטרותיי, למרות הקושי.
היום (אני בגילאי העשרים..) אני סטודנטית (מצטיינת) לפסיכולוגיה (כמה אירוני..), גרה עם שותפות, ועובדת עם ילדים בסיכון. מלבד העובדה שאני הולכת לטיפול פסיכולוגי ולוקחת תרופות פסיכיאטריות, חיי נורמאליים לחלוטין. רוב האנשים שסביבי בכלל לא יודעים את סיפורי ואני בטוחה שאם מישהו יספר לאחד מהם, הוא לא יאמין.

לסיכום הדברים, אני חושבת ובטוחה שבאומדן מצבו של כל אדם, "חולה" או "בריא", יש לקחת בחשבון גורמים רבים ואל לנו לשכוח שה"מחלות" למיניהן מתבטאות אצל כל אדם באופן אינדיווידואלי.

לשאלותייך- לדעתי את לא צריכה לוותר על קשר רק בגלל האבחנה הספציפית, כמו שלא היית מוותרת על קשר עם אדם חולה סוכרת\מחלת לב\אנמיה וכו (אני טועה..?).
אם יש דברים שמציקים לך לגביו, כמובן שתבדקי, אך היזהרי לא לייחס הכל לאבחנות שלו כי אני בטוחה שלא הכל נובע משם, גם אם ישנם דברים השלובים זה בזה.

רק עוד דבר אוסיף: אני יכולה להגיד ולהעיד בבירור שאנשים הסובלים מהפרעה נפשית הם אנשים רגישים יותר ויש לזה הרבה ייתרונות, בעיקר כשמדובר על גבר....
לגבי מאניה דפרסיה באופן ספציפי, אומרים שהאנשים הסובלים ממנה מאופיינים ביצירתיות רבה וכישרונות שונם.

המשך וסיום בהודעה הבאה...

סליחה על ההודעה הארוכה. אפשר לראות שהנושא מסעיר אותי והתייחסות העולם אליו מקוממת אותי.

רק אסיים ואומר בהמשך לנושא היצירתיות- אני מציירת, מנגנת בשלושה כלים ושרה. ולגבי הרגישות- אני יודעת שאני מאוד רגישה, מכל הבחינות אך בעיקר כלפי הזולת- לכן כל מכרי פונים אליי להתייעצויות שונות ולקבלת תמיכה ואמפתיה.
ולגבי עניין התורשה שהטריד אותך- יש כל כך הרבה דברים שעוברים בתורשה, אם נחשוב עליהם כל הזמן, לעולם לא נביא ילדים לעולם...!!

נשמע שבן זוגך מתמודד היטב- הוא גם משתף אותך וגם מתמיד בטיפול תרופתי (למיטב הבנתי)- אין סיבה שלא יהיה בעל טוב ואב נהדר!

אם יש לך שאלות נוספות את ממש מוזמנת לפנות אליי באופן אישי- יש לי עוד המון המון המון סיפורים אישיים וסיפורים על מקרים של אנשים שהכרתי

מקווה שעזרתי קצת.

אני מאחלת המון בהצלחה.

שיהיה סופ"ש נעים,
הילה.

לא יודעת מה בנוגע לבחורה ששאלה..
אבל כמי שיוצאת עם מישהו שחולה במניה דפרסיה כבר 3 חודשים,
ולא בלי חששות..עזרת לי מאוד..
כל מה שאמרת מרגיש לי נכון לחלוטין.

תודה לך.