כשאין עוד שום תקווה

שאלתי הינה לגבי בחורה בת 33, שסובלת כנראה מאובססיה קיצונית (לא מאובחנת רפואית עקב סירוב לקבלת טיפול), סבלה מכשלון לאורך כל הדרך מאז הילדות, עד היום עוברת ממוסד לימודי לאחר כי אמרו לה שבלי תעודה אקדמאית היא לא שווה אך עדיין נכשלת. אף פעם לא עבדה בעבודה כלשהיא.
בבית: מבלה את שעות היום בחדר השירותים, כשלוש עד ארבע שעות רצוף רוחצת ידיים, עד שמרטיבה את כל הבגדים, בחורף הולכת לישון עם בגדים רטובים מאוד, נגעלת מכולם מסביב, הורים ואחים, צועקת ומעליבה ואסור שאף אחד יתקרב לסביבתה, כמובן אינה עושה עבודות בבית מכל סוג. אם מישהוא עובר לידה אז היא בוכה בחריפות כי לכלך לה את הכל. כשמגיעים אורחים נשארת בתוך החדר שלה ובכלל לא יוצאת לפגישת אנשים, בישנית מאוד ואין לה מה להגיד בחברת אנשים, מחוץ לבית היא לא אוכלת כלום כי היא נגעלת אפילו אם מבלה את כל היום בלימודים. אין לה קשרים חברתיים בכלל.
הוריה סובלים מאוד, אין להם כלים מתאימים לדבר איתה, והיא מסרבת לקבל טפול מכל סוג. כל יום בבית יש צעקות ומריבות עד שהאמא מתעלפת או שהאבא מעלה לחץ דם וערכי סוכר בדם...
מה לעשות? למי לפנות? האם בכלל יש סיכוי לשינוי כלשהוא במצבה? איך אפשר להביא אותה לטיפול כשהיא כל הזמן מסרבת?