מחשבות אובדניות

לפעמים,עדיף להגיד לרופא,ולראות מה הוא אומר.
ברור שיש סיכון באשפוז כפוי,אבל לפעמים זה לטובה.
מניסיון,מחלקה סגורה זה סיוט עלי אדמות,אבל לפעמים כדי להגיע לגן עדן,צריך לעבור קודם בגיהנום.
גם אני מפחד כל הזמן לספר את האמת לפסיכיאטר שלי מאותן סיבות,אבל אני בימים מאוד קשים,ויש מצב שאגיד לו.
כשאתה עם מחשבות טורדניות על התאבדות,זה מתישהו יכול להפוך למציאות,ובתור אחד שניסה להתאבד,זה יכול להפוך אותך לנכה פיזי,כך שזה לא כ"כ פשוט למות.(מכיר מישהו שקפץ מקומה שישית,ונשאר בחיים)
הסבל שזה גורם לך ביומיום,ושאיבת הכוחות שזה לוקח ממך יכולים להיגמר אחרי כמה שבועות במחלקה פסיכיאטרית.
שוב,אני לא בא להצטדק,כי אני נוהג כמוך,אבל מתישהו צריך להבין שהמחשבות האלה באות סתם,ופשוט צריך או לחיות איתן,או לטפל בהן מהשורש.
אגב,אחד הכדורים שקטל לי את רב המחשבות הללו הוא ציפרלקס.
עכשיו עברתי לציפרמיל,ויש לי מחשבות אובדניות מאוד חזקות,כך ששיקלי לבקש ציפרלקס.
שיהיה בהצלחה,ואנא,הישארי עימנו בעולם החיים,
יוחאי.

ליוחאי
תודה על התיחסותך.
אנחנו חיים במדינה דמוקרטית בה לכל הפחות מתקיים חופש המחשבה...

אני בטוח שאם תסבירי את זה לפסיכיאטר כמו שהסברת פה הוא יבין ויחליט את הדהר הנכון. על מנת לאשפז אדם בכפייה יש צורך באובדנות פעילה ולא בחשיבה (יש חוקרים שחושבים על הנושא הזה אפילו יותר ממשך) וגם בצירוף של פגיעה בשיפוט ובמחלה נפשית פעילה (שמשמעה מצב פסיכוטי)