אני

אני חייבת לשתף במשהו שעובר עליי בארבעת הימים האחרונים...אני בחורה בעלת ביטחון עצמי לא גבוה.. אך תמיד ידעתי לתמרן ואיכשהוא להסתיר את זה.... אני עובדת במקום שיש הרבה אנשים שאני מקורבת אליהם...עכשיו יום א' נסעתי עם חברים לאכול... ולפתע הרגשתי איך אני לא מצליחה להביט להם בעיניים... מן חוסר ביטחון שתקף אותי... זה היה נורא... מאוד הרס לי את היציאה... הרגשתי קפואה ....חזרתי הביתה עם מצב רוח סביר וחשבתי שזה יעבור אך למחרת אני לא מצליחה להביט לעמיתים שלי לעבודה בעיניים ופשוט לא מצליחה לנהל דיאלוג משהו עם העיניים שלי כאילו כבד... כאילו מתאמץ לא כמו שבא לי בטבעיות... וזה נוראי אני מתחפרנת אני חושבת שאני משוגעת... בבית זה קשה לי... עם הדודים עם ההורים פשוט לא מצליחה להביט בעיניים... כמו משהו כפייתי כזה... שלא נותן לי מנוח גורם לי להתבאס מזה שאני לא יכולה לנהל דיאלוג עם אנשים שאני אוהבת ורוצה לנהל איתם שיחה ומתבאסת מזה שהדרך זה להיות לבד כדי לא להראות כביכול את מה שעובר עלי.. אני מפחדת לצאת מחר עם חברים.. ואז בקרב בני גילי זה עוד יותר יהיה לי קשה...
אני לא רגילה שמסתכלים עליי כעל לא אחת בטוחה וזה פשוט משגע אותי.... האם זה הפרעה נפשית?