החלק התיאורטי בפסיכיאטרי מפריע באבח

ון ובריפוי -
לפני כמה שנים ראיתי לצערי שאשפוז כפוי גורם גם לאובדנות, שטיפול תרטופתי גורם גם לאובדנות, שבעיה בלי פתרון מסתבכת יותר כשהסמפטומים של התסכול מביאים לאשפוז כפוי ומאובחנים כמשהו שונה, שהטיפול בסמפטומים לא משנה את המצב שגרם להופעתם, שאבחון המצב באופן שרירותי עפ"י הסמפטומים מונע את חשיפת הגורמים להתפתחותם, שהטיפול בסמפטומים בא במקום הטיפול בגורמים בגורמים שהביאו להתפתחותם ובמקום הטיפול בבן אדם.
הנחות היסוד של הפסיכיאטריה מונעות את האפשרות לעזור לחלק מהאנשים.
אובדנות היא לא תמיד תוצאה של מחלת נפש, והטיפול בא ככזו לא מטפל במקרה שקדמהכ לה מצוקה ובמצוקה שגרמה לה. ההפך הוא הנכון.
התנהגות שנובעת ממצוקה היא גם לא מחלת נפש . משהו מאוד לא טוב בשיטת הפסיכיאטרית שמתעלמת מהרבה דברים ורשאית כפות אשפוז, טיפול תרופתי וטיפולים אחרים. עצם הכפיה היא אקט אלים שמוציא מהאדם התנהגויות שמביאות לצוורך לנקוט כלפיו בצעדים אלימים. מכאן שקורה שבגלל שהבן אדם במצוקה נכפה עליו להכנס ללופ וזה לא פיתרון רפואי, לא פיתרון נבון וזאת מציאות שאנשים לא מסוגלים להתמודד עימה, ואין דרך לשנות אותה מלבד טיפולים פרטיים שלא נגישים לכולם. גם לא הוגן לצפות שבני הבית יהוו גורם תומך כי יש אנשים שאין בביתם אנשים שיכולים להיות גורם תומך. המקרים נדירים אבל צריך להתחשב בכל מקרה לגופו.